הפעם האלף - גרסת בתא
השתקפויות, טארות, רישום, רשמים, שיקוף, ילדים, לבד, ביטוי, הארה. |
| 4/2007
שתי דקות דומיה
אני עומד מול החלון במשרד, בחוץ שמיים בהירים ועצי דובדבן שביום ששי עוד היו בשלכת ועכשיו הם עמוסים בפרחים ורודים סגולים. עוד חודש הם יתנו את פרים. דובדבנים קטנים ומרים שאפילו הציפורים לא יאכלו. אני עומד קפוא. מביט במכוניות הנוסעות בחוץ. מנסה לחפש בתוכי את קצה העצב והזיכרון אבל לא מצליח להתכנס פנימה. אנשים עוברים במסדרון מאחורי גבי, עוצרים מול המדפסת הצבעונית וממשיכים. משהו בי מבקש שקט, משהו מתבייש ורוצה להיות שקוף, ומשהו אחר מבקש לחלוק ולהראות. רוצה שישאלו אותי מה זאת, למה אני עומד כך, רוצה לשתוק אתם עד סוף הצפירה ואז לספר על משמעות היום הזה עבורי. כדי שאוכל לחלוק קצת ממשקל זכרון הדברים. את כאב המושמדים. משהו בי מחפש שותפות.
מעבר לקיר שואלת אותי קוני משהו בגרמנית. אני שובר את שתיקתי בת הדקה ועונה לה מיד בקצרה. אין לי כוח לספר לה. ממילא היא לא תבין. אני חוזר להביט בעץ הדובדבן מחכה שהזמן יעבור. בתשע ושתי דקות הצפירה מתעבה ונדומה. בקול ישראל באינטרנט הקריין מקריא את החדשות. אני מכבה וחוזר לעבודתי. בשביל לשתף אנשים אני צריך אומץ, צריך שפה, צריך אנשים שגילויי לב לא מפחידים וסוגרים אותם. אני מרגיש רחוק וריק. העצב שחיכיתי לו עולה ומציף. לא עצב אישי, לא עלי ולא על שלי, אלא העצב הקולקטיבי הזה. נחשול הכאב הזה על כל האמביוולנטיות שהוא מביא. כאב שגם אם נרצה לא יודע אם נוכל לוותר עליו וגם אם נוכל, לא יודע אם מותר לנו - אנו שותפי הגורל והנושאים בזכרון. כאב שמכריח אותנו לנבור בתוכנו ובעברנו. לבדוק מי אנחנו. הרי גם אם לא נרצה, באיזה שהוא מקום הם תמיד יגדירו אותנו ויכוונו אותנו. האנשים ההולכים בשורה אין סופית בידים מורמות אל תחנת הרכבת.
באתר האינטרנט של יד ושם אני מקליד את שם משפחתי
958 שמות של נספים נמצאים.
בקצה המסדרון קבוצת אנשים מצחקקת. מה להם ולכל זה. אני לא רוצה שירחמו עלי. לא רוצה שיביעו עינין מזויף. לא רוצה להשמע מאשים. רוצה שידעו. זה הכל. שידעו שלמה שהם למדו פעם בשעורי ההסטוריה יש פנים ויש שם. ששה מילון שמות. ל-958 מהם אותו שם כמו שלי.
ויכול להיות שאני פשוט אני נהנה לרחם על עצמי???
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
