הפעם האלף - גרסת בתא
השתקפויות, טארות, רישום, רשמים, שיקוף, ילדים, לבד, ביטוי, הארה. |
| 4/2007
להיות זר
1.
את יום העבודה הראשון שלנו בשוויץ הינו צריכים להתחיל ב6.00 בבוקר. את הדרך לשם התחלנו חצי שעה קודם לכן בהמתנה על הרציף הקפוא של רכבת הפרוורים הקטנה ואדומת הקרונות. בתאום מדהים עם מחוג השניות של שעון הגדול התלוי בקצה התחנה היא עצרה מולינו מוארת וריקה כמעט מאדם. עלינו אל הקרון הריק והחם. על הפתק הקטן שמעכתי בין אצבעותי רשמה לנו אדית - המלאך המאמץ שלנו באותם הימים - את תאור המסלול. כשיודיעו ברמקולים 'אנדשטאציון' אנחנו צריכים לרדת, ולעבור מיד לאוטובוס המחכה מעבר לתחנה. אם לא נפספס את האוטובוס נגיע בדיוק ב6 לעבודה. בודדים בקרון דפדפנו בעתון הבוקר החינמי, מתמקדים בעיקר במה שאנחנו מבינים. הפיקטוגרמות של תחזית מזג-האויר על גב העיתון.
ברמקול של הקרון נשמע ה'אנדשטאציון' המיוחל. וכל דלתות הרכבת נפתחות באחת ומהם מתפרצים מעט הנוסעים ברכבת ורצים בכל כוחם לכיוון האוטובוס היחיד מעבר לתחנה. אנחנו רצים אחריהם ועולים במהירות לאוטובוס ומתישבים בקדמתו מתנשפים וגרוננו ניחר מהאויר הקר. עוברות עוד כ5 דקות עד שהנהג מניע את האוטבוס אומר משפטים עלומים לרמקול ומתחיל בנסיעה. ב6 בדיוק אנחנו מגיעים לעבודה.
למחרת שוב הסיפור חוזר על עצמו. שוב אנו רצים עם כל הנוסעים במהירות מטורפת לאוטובוס, מגיעים מתנשמים ומתנשפים ושוב הוא נוסע רק אחרי חמש דקות. ויום אחרי זה שוב.
ביום הרביעי אני מגייס את שארית הנון-נונקונפורמיזם שבי. אני אומנם רץ לאוטובוס, אבל בריצה קלה. אחרי שבוע אני עובר להליכה. אם השוצרים רוצים לרוץ שירוצו. והם המשיכו לרוץ בוקר אחרי בוקר. אפילו שהאוטובוס חיכה תמיד עוד 5 דקות בתחנה. ואז אנחנו מגלים. כל הנוסעים ברכבת בשעות המוקדמות של הבוקר הם יושבי הוסטל פגועים שכלית העושים את דרכם לסדנאות שהם עובדים בהם... ואנחנו חשבנו שכל השוויצרים הם כאלה מוזרים על הבוקר.
2.
להיות זר זה אומר לעבור שוב תהליך של חיברות. זה אומר לנסות ולגלות מה הנורמאלי ומה המקובל. ממי לקחת דוגמא. זה אומר לשאול את עצמך - הפעם שלא כמו בינקותך, אלא באופן מודע לגמרי - על מה אתה מוכן למוותר מעצמך כדי להיות חלק מהחברה.
3.
בוקר. אנדי - חברי לעבודה שמתקלח פעם בחודש. שיש לו לדעתו מודעות פוליטית, שג'ה הוא האלוהים שלו ובבל זה העולם המערבי, נרעש ממשהו שהוא קרא בעיתון. 'תראה מה קרה' הוא אומר ומנופף אלי בעיתון מעבר לשולחן העבודה שלו. על העמוד הראשון תמונת אוטובוס ירושלמי פעור גג ומנותץ חלונות. גופות מרוסקות בצבעים חיים. אני מתרגש מהמחווה ומההכרה. 'אני לא מאמין' הוא אומר, 'אני לא מאמין'. 'איך הם עושים כאלה דברים', הוא מוסיף 'לסגור את הרדיו הכי נורמלי בציריך, איזה מוזיקה נשמע עכשיו'. אני מביט בו במבט מבולבל בדיוק כשהוא קולט שהוא הראה לי את העמוד הלא נכון של העיתון. והוא מראה לי עמוד אחר. אבל אני כבר במקום אחר.
4.
בחדשות כל שעה מדברים על ישראל בשפה שכולם יודעים שאני לא מבין. אף אחד לא אומר לי מה אומרים שם. אף אחד לא שואל שאלות. אף אחד לא מתענין.
5.
בחוץ יום אביב יפה. אני חוג לציור אינטואטיבי. בישראל שוב בוערת אש של שנאה. אני מציר אגם ומעברו גבעות מוריקות. עליהם מוטלות כבשים מדממות, מתות. בסוף המפגש כולם תולים את העבודות שלהם. השויצרים מתלהבים מאיך שצירתי את האביב. מישהוא מוסיף שכבשים נראות קצת מוזר, אבל זה יפה בעיניו שכל כיבשה מוקפת בפרגים...
6.
יום השואה
7.
אבל להיות זר זה גם חופש גדול. נורמלים הרי כבר לא נהיה, אז למה להתאמץ בכלל. כל האנרגיה - הלא מודעת בדרך-כלל - שאנחנו משקיעים במקומותינו רק כדי להיות מישהו, כדי להיות מתאימים. כדי להיות קולים, מושקעת כשאתה זר בצורה הרבה יותר מודעת וחסכונית, מושקעת מתוך בחירה.
8.
כשאנחנו חולפים במדרגות ניקול מחייכת אלי. כבר שלש שנים. אני לא יודע ולא אדע מעולם אם זה מנימוס, או מסימפטיה. לא נותר לי אלא להחליט בעצמי.
9.
לדעת להגיד את מה שאני רוצה. אבל לא איך שאני רוצה.
10.
להיות זר, כך נראה לי, זה כמו להיות 'חדש'. לתמיד
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
