בבוקר לבן אחד, צעדתי את צעדת הבושה.

ספק הולך – ספק רוקע את רגליי ברצפה, אני מסתכל למעלה ולמטה. בשמיים ציפורים שקטות עפות אך אף פעם לא יוצאות מטווח הראייה שלי; על האדמה נוחתות רגליי, כלונסאות מדדות ורועדות מאי פעם, מזכירות לי את אירועי הלילה שהיה.

בין צעד לצעד עוויתות פוקדות את גופי. מהאצבע הקטנה, מהיד ומהזרוע – כלה בכל כולי, הן משתלטות עליי ומחבלות במהלך התנועה שלי. ואולי דווקא בדרך אירונית, רעד של התרגשות הופך אצלי לסבל; אולי זה לא בשליטתי ולא יהיה אף פעם.

המחשבות כולאות אותי בעצמי ואני מסתכל לצדדים. הכל כבר לא אותו הדבר, ונדמה כי אין מנוס ממבטם של האנשים. אני מתמלא חלחלה. אני לא יכול לנשום יותר בלי להריח את זה, אני לא יכול לאכול יותר.