אני לא רוצה לקרוא לזה נפש של אמן כי הגדרות חורצות גורל.

לאן הולך כל הכעס?

עולם שלם של תגובות גנוז במקום לא ידוע. חוסר הידע הוא חוסר אונים. הוא סוג אחר של חריצת גורלות. בספטמבר, מגיע הערעור: אהבה חסרת תנאים שלא הייתה במקום, כמעט כמו היום ההוא שהתעלפתי בשירותים. שקט והילוך איטי, הפסקול כואב באוזניים והכחול מעוור. וממה אני מפחד? ממה כולם מפחדים?

כמו קללת פיגמליון, אני חי

בשביל הניסיון להוכיח לעצמי אחרת.

גם אם אמות במהלך

בודד.