גם בתווי הפנים שלו קשה לי להיזכר,
ואם לא קיומן המטעה של תמונות נדמה שיופיו היה נמחק מתודעתי כמעט בשלמותו. בדרך של
אירוניה, יד הגורל מנופפת לשלילה וכל בקשותיי להיאחזות בזיכרון ויזואלי נדחות.
יותר מכל אני זוכר איך הוא נראה שעה שעצמתי את עיניי, את קולו כשישנתי לצידו ואת
חזהו עולה ויורד עם כל נשימה, גם אם תמיד רחוק מהישג ידי. אני חי בשלום עם העובדה
שככל שאנסה יותר, כך יחמקו ממני המילים הנכונות.
//
באותו הרגע אהבתי אותך, מסיבות שעדיין
לא ברורות גם לי. מהתנועה שאתה עושה כשאתה עוצר לחשוב, העצירות ההן בזמן כשהקול
שלך נשבר, ובעיקר מה שלימדת אותי על עצמי.
//
החלומות הצלולים שלי לאחרונה זה פשוט afternoon delight
מהול בכאב מר מתוק
כמו שצריך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: