תבינו, זה לא שאין לי על מה לכתוב. יש לי יותר מידי על מה לכתוב. אבל אין לי כוח, מוטיבציה, או זמן בכללי.

"אז מה הקטע של הפוסט הזה?!?1?!!?!?", אתם בוודאי שואלים.

במהלך אחת משיחות הועידה המאוחרות שלי ושל החבורה המאושרת, נסטיה זרקה מילה או שניים על נופר, וידיד שלה רז, שנוהג לבעוט בפחים. מאחר ואין דבר משעשע והיתולי יותר מערס שבועט בפחים, החלטתי לכתוב על כך סיפור, שיכלול ידידות סוערת ומלהיבה בין נופר ורז.

שימו לב! ביקשו ממני להזהיר שלמרות שאני משתמש בשמות אמיתיים ובסיפור בסיס אמיתי, מלבד שני הדברים האלה כל השאר הוא פיקציה מוחלטת מהמוח שלי. הסיפור כולל בדיחות פרטיות, אז אל תרגישו רע מידי אם לא תבינו חלק ממנו, וכן, אני מודע לכך שהסוף עלוב.

~

זה היה יום חם ולח. השמש ריצדה בעיניו של כל אדם אשר העיז להוציא רגלו מפתח ביתו,

ובעיניו של כל אדם שהסתכל על השמש כמו אוטיסט. היא יצאה מכיתתה, לאחר יום ארוך של שמונה שעות מייגעות.

היא החליקה על בננה ונפלה על רצפה רטובה.

קראו לה נופר. היא הייתה בכיתה ז', באותו הזמן, ועוד התקשתה למצוא את מקומה בחברה. היא לא חשבה שמישהו יבוא ויעזור לה לקום, שכן היא הייתה משותקת למחצה, אך הוא הגיע.

קראו לו רז. בניגוד אליה, לרז לא הייתה בעיית התאקלמות. הבנות אהבו אותו,

הבנים העריצו אותו, הוא נמשך לבהונות.

הוא עזר לה לקום. היא ניסתה להגיד תודה, אבל הוא הספיק להסתלק ולנופף בשיערו הורוד שהגיע עד הרצפה תוך כדי החלקה על הרצפה הרטובה.

שנתיים עברו. מאז, היא הספיקה להכיר חברות חדשות, ולקיים יחסי מין מלאים עם דמות אנימה. היא נהייתה מלנכולית.

עצובה. מודעת למציאות. היא חיפשה את אותו האחד, האחד שיביא לה אושר וייפתור את מסכת הבלבול שלה. ובולבול.

רז לא השתנה הרבה. הוא גבה קצת וגזר חלק משיערו, מה שגרם לבנות להפסיק לאהוב אותו ולבנים לחשוב שהוא הומו.

הם לא דיברו אחד עם השני, אף על פי שהיו באותה הכיתה. באותו הבית ספר, באותה השכונה, באותו הבניין. זה לא היה קשה במיוחד, כי בכל היישוב יש רק בניין אחד.

מערכת השעות שלהם רק הלכה והתרחבה. כעת, במקום שמונה שעות רצופות, היו להם עשר, ובימי הקיץ החמים, הייאוש אפילו גבר. הייאוש אפילו אישה.

היא פסעה מחוץ לכיתתה האפורה. לא היה אף אחד במסדרונות, שכן כולם יצאו מבית הספר לפני שעות, דבר שגרם לה לתהות ברצינות כמה השפיעה המכה שהיא קיבלה בתחילת היום כשהיא התנגשה בתקרה.

היא ירדה במדרגות. הכל שומם. היא יצאה מבית הספר. שומם. היא הלכה בשביל אל תחנת האוטובוס. שומם. היא הגיעה לתחנת האוטובוס. שומם. היא פתחה את עינייה, ויצאה מתוך המזבלה העירונית לכיוון תחנת האוטובוס, כשהמחשבה היחידה שהדהדה בראשה הייתה "אני חייבת להפסיק לשחק פרה עיוורת עם עצמי".

בתחנת האוטובוס היא מצאה את רז. הוא היה לבוש בורוד, מה שהדגיש במיוחד את צבע העיניים הורדרד שלו, ואת שיערו הורוד-סלמון שהגיע לו עד התחת. היא התיישבה על הספסל.

"אתה יודע מתי מגיע האוטובוס הבא?" היא שאלה.

-"אני חושב שהרגע פספסת אותו. גם אני פספסתי אותו, כי הייתי עסוק בלבכות על הצבע המחריד שעשו לי אתמול בלק, כאילו איו" - הוא אמר והראה לה את ציפורניו הורודות, "הצבע הזה פשוט דוחה.".

"אתה רוצה שאני אצבע לך את הציפורניים מחדש? יש לי פה לק אדום במקרה, ואני יכולה להוסיף לך גם ציור קטן של ורד באגודל." היא אמרה.

-"איכס, מה אני הומו?" הוא נחרד מעצם ההצעה.

שניהם פנו לעיסוקיהם.

כעבור חמש דקות, לטאה הגיעה. לטאה ענקית וורודה. היא טיפסה על שיערו של רז, אבל הוא לא הרגיש בזה. גם נופר לא, אך גופה כן.

היא הייתה אלרגית ללטאות ורודות. כתוצאה מכך, היא החלה להתעטש במהירות של 5 סנטימטר לשנייה. נוזל ורוד ניתז על בגדיו של רז, אך שוב, הם לא שמו לב.

היא הוציאה טישו מהתיק שלה. הטישו היה ורוד ומטושטש, ולחברה שיצרה אותו קראו טושי טישו מטושטש. הטישו נפל, גלית נפלה מהשמיים, הרימה אותו והחזירה אותו לנופר. נופר אמרה 'תודה' בנימוס, פידרה את אפה, ופנתה אל הפח הקרוב כדי לזרוק אותו.

הפח, שהיה עשוי מפלדת אל חלד חלודה, הרעיש. היא הסתכלה למטה, והבינה מה גרם לרעש: נעלי הליצן הורודות במידה 65 שלה, שהתנגשו בפח במהירות של 3/5 עוגייה לחבר. הפח, לאחר דקה, נבעט כתגובה לבעיטה במרחק של מטר לכיוון רז.

רז לא הבין מה היא רוצה ממנו. איך היא מעיזה לשחק איתו מסירות עם פח דקות ספורות אחרי שהיא רמזה שהוא הומו?

הוא החליט להחזיר לה, ולבעוט את הפח בעוצמה ובמהירות של 1.689 מגה פיקסל שרוף לשנייה. הפח נע כחצי סנטימטר לכיוונה.

הפעם הגיע תורה לא להבין מה הוא רוצה ממנה. "מה הבעיה שלו? הוא יודע שאני מפחדת מפחים שזזים אליי.. מאז אותו היום... אותו היום הנוראי שבו הפח האהוב עליי הטריד אותי מינית בזמן שישנתי", היא החלה לרעוד, "אני אראה לו מי הגבר."

הפח נבעט בחזרה אל רז. רז אכל מלפפון ואיבד את ההכרה.

נופר החלה לפחד, לאחר חצי שעה, כשהיא שמעה צעדים מאחוריה. היא פחדה להסתובב. מה יקרה אם יאשימו אותי בהכל?

היא חשבה לעצמה, כשלפתע עלה במוחה רעיון: "כדאי לי לקשור את עיניי בסרט שמיועד לסקס ולסקס בלבד ולהמשיך לשחק פרה עיוורת עם עצמי. אולי כך לא יחשדו שתקעתי לו מלפפון גמדי בתחת."

וכך היא עשתה. כעבור דקות אחדות, רעשי הצעדים התגברו. ילדה משונה שמזכירה את הארוהי מהאנימה 'הארוהי סוזומיה נו יוטסו' הופיעה מעל רז, מחזיקה גרזן חד וארוך, שנראה כאילו גדול ממשקלה לפחות פי שניים. שמה, כפי שהיה רקום על הסוודר הורוד שלה, היה נסטיה.

היא לבשה חצאית בצבעי הקשת, עם שסע מכובד שחשף את רגליה המעוצבות והחוטיני השחור עם רקמת התחרה שלה. הסוודר הורוד שלה כלל שרוולים א-סימטריים בצבע כתום דהוי בגוון אדמדם, עם תמונה ענקית של אבוקדו מאחור. בידה השנייה היא החזיקה דלי, שבתוכו היה ילד שכתב סיפור. הדלי נפל מידייה כשנופר נתקלה בגבתה. הילד כעת היה משוחרר, אכל את המלפפון שיצא מהתחת של רז, ומת. נסטיה הייתה מאוד קשורה אל אותו הילד, אשר ליווה אותה במסעה הארוך למציאת המסתורין בקיבוץ רימונים, ולכן החליטה לנקום. תחילה, היא חתכה את הסרט שהיה קשור סביב עינייה של נופר. כשנופר ראתה מי ניצבת מולה, היא שמטה מידיה במהירות מיץ גויאבה. מיץ הגויאבה נפל על רגליה של נסטיה, שלמרבה הפלא היו יחפות, והדביק אותן אל האספלט החם.

נסטיה, נחושה לנקום את מות בעלה, הוציאה את רגליה התותבות ממקומן, והחלה לזחול בעזרת שתי ידייה. מהשמיים נפלו שני מרקרים בצורת עין, שכידוע, הם מסמנים, לפי האקזבה המקראי, את ניסיונותיה של האלה נסטיוסון פלופלה מקדנברגינטון להביס את גברת פוקי אשפטון פלאפסוס מיאווינגטון, ונסטיה ידעה שזה הסימן שלה. היא תפסה בחוזקה את שני המרקרים וזרקה אותם אל עינייה של נופר.

שנייה לאחר מכן, נהיה חושך. נופר הביטה בנסטיה בדרמטיות. נסטיה, לעומת זאת, השתטחה על הרצפה בעודה מחזיקה את בטנה וצוחקת צחוק פרוע. "מה קרה?!?! אומגד תגידי לי כבר!!!" בכתה נופר, והביטה אל הרצפה. כעבור שעה וחצי, נסטיה מתה מצחוק. נופר, שחיה, נאלצה להתמודד עם חייה בתור ילדה שעינייה זוהרות לעד, ורז היה שקוע בתרדמת עד שלבסוף נהרג על ידי אקזמה ברגל.

הסוף.