| 2/2008
כשכל הגראמר הולך לעזאזל
מיונים ארציים ראשוניים, פתח תקווה
בדרך אל המיונים
כשהלחץ עולה על גדותיו, אין פתרון חד משמעי לעניין. חלק יעדיפו לאכול קילוגרמים של שוקולד, חלק יבכו מפלים וחלק יצייצו יבבות מחרידות. אני, כמובן, בוחר באפשרות ההגיונית ביותר - שהיא ללמוד יפנית תוך כדי הפניית שאלות על ראשי הממשלה של ארץ ישראל לאמא שלי. כמובן שהמסכנה נטולת דעות פוליטיות או עניין בפוליטיקה בכלל, ולכן לא יכולה הייתה ממש לענות על רובן, אבל לפחות הצלחתי, כהרגלי, להלחיץ אותה באותה המידה בה הייתי לחוץ. עד השעה בה יכולתי להגיד ביפנית "סליחה, האם אתה מכיר את בעליה של גויאבה זאת?" ובו בעת למנות את כל ראשי הממשלה של ארץ ישראל בסדר כרונולוגי, חנה האוטובוס בירכתי "המרכז הארצי להדרכה בפתח תקווה". (טוב, האמת היא שהלכתי עוד חמישה רחובות אחרי התחנה עד שוויתרתי והזמנתי מונית, אבל זה נשמע יותר טוב.)
לפני המיונים
אז עזבו את זה שחיכיתי שעה וחצי עם עוד 44 ילדים ספק-מטרידים ספק-חביבים עד שאחד מהלחיים של התחת של המנהלת בכלל הביע עניין כלשהו על להסביר לנו מה קורה, הייתי צריך לעשות את זה גם בתוך המבנה הכי מדכא שכנראה נוצר מקום המדינה. 800 גושי בטון אחד על השני, עם חצי כיסא שבור באמצע. כמה חינני. אז נחזור לעלילה. 45 ילדים יושבים בתוך גוש אפור, כשלאף אחד אין מושג מה הולך לקרות. אישה ניגשת מתוך חדר עמום ותולה רשימת שמות על אחת מדלתות חדר האוכל, נכנסת אליו וכאילו מחכה שנבין מה לעזאזל קורה בעצמינו. חיכיתי עוד רבע שעה עד שסוף סוף קראו בשמי.
המיונים
איש חביב וזקן להחריד בשם גיורא הלך לצעוק על מספר ילדים רעשנים במיוחד בזמן שהזעתי מלחץ בחדר האודישנים. הייתי ביחד בחדר עם ילדה בשם ירדן, או מדלן, או משהו שמתחרז עם זה, אם כי היא נראתה שקטה להפליא. הוא נכנס לחדר וביקש מאיתנו לספר על עצמינו.
...
אני? רגע, מה? מתן? כן, זה אני. אני חושב. זה תלוי. איך אתה רוצה שיקראו לי? כי לשנות שם זה לא בעיה.
אמרתי בערך מילה או שניים על עצמי ועל תחביביי, ואז הוא - ברוב חוצפתו - קטע אותי! לקח לי בדיוק מספיק זמן לקלוט את חוצפתו עד השאלה הבאה.
"נניח ואנחנו עושים ערב תרבות במשלחת. אתה מה שנקרא... קומפוזיטור. יש לך רעיונות למה נעשה שם?"
כמובן שלא יכולתי להגיד "לא, כלבה, תחשוב בעצמך" ונאלצתי לשקר במצח נחושה ולומר משהו הומואי להחריד.
"Music is above religion," התחלתי (כבר הזכרתי שכל הראיון היה באנגלית?), הוספתי מספר שטויות על שירי שלום ואחווה שיאחדו את נפשותינו מתחת לאור השמש הנוגה והמלטפת בעדינות את שאר הדברים העליזים שלנו, וסיימתי בטיעון מרשים במיוחד שאני בטוח כי כל מי שיהיה שם בוודאי ירצה לשיר שירי שלום ועליצות יתר.
"האם אתה רוצה להיות בצבא, ואם כן איפה?"
ושוב, מצאתי את עצמי נקרע בין שתי דעות: האחת - לא, כלבה, צבא זה חרא ("אני לא מאמין במלחמות למען שלום") והשנייה - "כן! כמובן! אני פטריוטי! קרבי! אני אעשה הכל בשביל המדינה שלי!". במין מתכונת ברורה שיקרתי במצח נחושה ואמרתי שאתגייס לקרבי (מה שהתברר אחר כך כטעות חמורה) (ע"ע שאלה הבאה).
"קרבי? אוקיי. אז נניח ואתה טייס בקרבי והמפקד שלך מצווה עלייך להפציץ בית עם שלושה מחבלים כשלידו יש
זוג זקנות תמימות. מה תעשה?"
פה שוב נאלצתי להגיד משהו הומואי על הגנה על ארץ מולדתי, ו... טוב, אני אתן לכם לזרום עם הדמיון שלכם. אני מניח שהוא שאל עוד כמה שאלות לא הגיוניות במיוחד על משהו עם ערבים וההיסטוריה של ישראל, אבל כל זה לא משנה ביחס לעיקר הראיון: השיחה המרתקת שלו עם ירדן/מדלן. אז מסתבר שבן דוד שלה הוא חבר של אח של אמא של סבתא של גיורא, והם למדו ביחד באותו בית הספר. כשזה התברר לו, הוא חייך את החיוך הכי מבעית ביקום וציין לעצמו משהו בדף העקום שבו הוא מציין לעצמו דברים.
באותם עשרים הדקות, אגב, גיבשתי לעצמי יותר דעות פוליטיות מאשר שגיבשתי במהלך כל חיי.
אחרי המיונים
לפחות 20 ילדים יצאו משם אדומי פנים, ולפחות אחד הקיא מלחץ (אם כי משהו אמר לי שהוא תמיד מקיא).
אחרי שיחה קטנה עם מספר פרחות מלבבות שדיברו במשך שנה וחצי, יצאתי לכיוון הבית (= נכנסתי לאוטובוס הומה אדם בו נאבקתי על נשימותיי).
ואז,
מקור ראשוני הודיע לי שהם מקבלים רק אנשים עם פרוטקציות.
לא נורא.
בברכת טרור לכולכם (התגעגעתי לומר את זה),
מתן.
עריכה
לא התקבלתי.
התירוץ
היינו 40[*] ילדים, ומכל זוג שנכנס בחרו אחד.
כאמור,
בת הזוג שלי היא הילדה עם הכי הרבה פרוטקציות בארץ.
(נאמר על ידי מקור ראשוני)
אבל,
בכלל לא רציתי להבחר. 25 ימים בתוך גוש של שלום? בתוך... יער ללא יציאה? עם... 800 אנשים שאני לא מכיר, כשלחלקם בטח אכפת מדברים כמו שלום ואחווה?
לא.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: