היה לי מפקד יחידה בצבא, שבמסגרת השרות הצבאי שלו בילה זמן ניכר בגרמניה. קצין פרוייקט של צוללות. בכל אופן, לאיש נבנתה עם הזמן אישיות גרמנית חביבה, חובבת סדר, נקיון, גזענות ודיקטטורה. סוג של ד"ר סטריינג'לאב, במדי צה"ל. כמובן שאנחנו, בתור אוסף של נשמות טובות בסדיר ובמילואים, המצאנו הווי שלם סביב העניין - קראנו לו אדולף (או דולפי, ככינוי חיבה) והלישכה שלו היתה הדולפינריום. בכל פעם שביקש שננקה היינו נוקשים בעקבים. לתפארת הרייך.
מדי פעם, כשהיתה מתפרסמת בעיתונים כתבה על אוהדי כדורגל שמתפרעים, דולפי אהב להפליג בתיאורים על מה עושים במקרה כזה בגרמניה. "תופסים אותו, מוציאים אותו מהמגרש, מרביצים לו קצת מכות השוטרים, ואז קושרים אותו לעמוד. ככה הוא גם לא רואה את המשחק, וגם מתבאס מזה שהוא שומע שהיו גולים והוא לא ראה אותם".
שבוע שעבר נציגי הימין הקיצוני התחילו שוב לחסום כבישים. "מחאה אזרחית לא אלימה" הם קוראים לזה; ככה הם קראו לזה גם בזמנים היפים שלפני רצח רבין. על כל פנים, לאור חזונו של דולפי, אני חושב שיש לי פתרון. לא עוד לרדוף אחריהם, ולנסות להכניס אותם לניידת כדי שהם ישחיתו אותה. לא עוד לגרור ילדות בידיים וברגליים. זוג אזיקים ועמוד חשמל (רצוי של מתח גבוה, כי הוא יותר גדול), ולהשאיר אותם "להרגע" שם למשך הלילה. אם מישהו מוציא קאטר כדי לחתוך את האזיקים, לקשור גם אותו.
שישירו, שיקפצו, אבל שלא יחסמו את הכביש. אני חושב שלילה בגשם, ליד מחלף בר-אילן, קצת יצנן את רוח המאבק שלהם.
אני קורא לזה "אכיפה לא אלימה של שלטון החוק".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
