12:00 בלילה, יום חמישי. אני מנסה לשוא להרדם, למרות שזה היה שבוע קשה. מה שעומד ביני לבין ממלכתו המבורכת של מורפיאוס, הוא ערב גיטרות שהשכנים מהבניין ממול מארגנים. לא על הדשא, רחמנא. בתוך הבית, אבל עם חלונות פתוחים. מנגנים כל הזמן את אותו אקורד מסכן, ומצמידים לו בכל פעם מילים קצת שונות. אולי כדאי שיילכו לכוכב נולד. יש בי כבר רצון אז לסדר להם ביקור לילי של החברים בכחול, אלא שאז זוגתי אומרת לי "אל תהיה הזקן הנרגן". שתקתי, ואחרי זמן מה גם המוזות שותקות ואני יכול להרדם.
6:37 בבוקר, יום שישי. טרק האוס, עם סימפול של שינייד אוקונור משמש פס-קול להתעוררות שלי. בדרך כלל אני מחבב את שינייד; מזכירה לי את אירלנד, שזה תמיד עושה לי טוב. אני חושב שמלבושי ההאוס שהצמידו לה, או שאולי השעה הלא-שגרתית, גורמים לי לשנוא. אותה, את מי שמנגן אותה, את העולם. איש רגוע אמר לי פעם הסימן לזה שהוא עייף מדי, זה שעוברת לו בראש המחשבה לשים לילד כרית על הפנים לכמה דקות רק כדי לנמנם טיפה. אני מסוגל בשלב הזה לחנוק בידיים ריקות את המנוול. אני יורד למטה, ומזהה את הדירה בוודאות. לפרוטוקול. לרגע אני חושב להוריד להם את הפיוז, ואז כשהם יוצאים להרים אותו, לטרוק להם את הדלת (יש להם דלת שנפתחת רק מבפנים). הפנטזיה מצליחה להעלות לי חיוך על הפנים, שזה לא מעט ביום שישי בשעה שש וחמישים.
3:30 אחרי הצהריים. יום שישי. השכנים מהבניין על יד (לא ממול. זה שלידו) משפצים בקומה רביעית. כמו בשיר על מניח הלבנים האירי, הם מחליטים שזה מיותר להוריד את הדברים במדרגות, והם זורקים אותם. יש תחושה קלה של עזה - רהיטים עפים מסביב, קולות התנפצות של עץ וזכוכית. שכנה אחת יורדת ומתחילה לאיים לקרא למשטרה, כי מטח תועה של פסולת בניין כמעט הרג אותה. אם היא תמשיך לצעוק ככה, אני יכול לראות איך היא מתה בייסורים קשים.
4:00 אחרי הצהריים. הזונה מלמעלה, בבניין שלי, מחליטה שכבר ארבע, ושעכשיו זמן טוב להתחיל לשמוע אביב גפן בקולי קולות. אחריו שוב שינייד, הפעם בביצוע מקורי. לבסוף היא מכבה את המערכת, ומתחילה להזיז רהיטים, ולהתרוצץ ברחבי הבית. בקבקבי עץ. פעם, בתקופת נינט שלה, הלכתי לבקש ממנה להנמיך. היא שאלה "למה?". אז מה אם אולי יש אנשים שבטעות מנסים לישון? אני שומעת מוזיקה, ושיתפוצץ העולם.
5:00 אחרי הצהריים. הנכדים באים לבקר את השכנה הפרסיה בדלת ליד. עולים ויורדים במדרגות כל הזמן, וצועקים. אבל מה, נמנע מסבתא את התענוג שבלראות את הנכדים שלה פעם בשבוע, ביום שישי? בתוך הבית - מהומת אלוהים. אחד לקח לשני צעצוע; השני הגיב בפליק. מלחמת איראן-עיראק זה אינצידנט קטן לידם.
6:30 בערב. השכן בבניין ממול חזר לשינייד אוקונור. טוב לראות שיש לו טעם עיקבי. הערב אין לי שום כוונה לוותר לו על הביקור של רשויות אכיפת החוק.
רק כדי לסבר את האוזן. בשוויץ יש חוקי עזר עירוניים שאוסרים להוריד את המים אחרי 1:00 בלילה. עשית קקי? יופי חמוד. תוריד בבוקר, כי עכשיו השכנים ישנים. למעשה, מעטים המקומות שביקרתי בהם, ושעוצמת הרעש שלהם דומה לישראל. אלה שכן - אנחנו לא רוצים להידמות להם (המילה הודו מרחפת בראש). למה זה חייב להיות ככה? ולמה לעזאזל כולם משוכנעים שזה "מקסים באוטנטיות שלו"? האם לא הגיע הזמן שאנשים יירדו מהעצים, ויחשבו שכשהם מטביעים את עצמם ברעש, הרמוני ככל שהוא, זה משפריץ גם על אנשים אחרים? ולמה אף אחד לא עושה כלום בקשר לזה?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
