מדיניות ההבלגה

במסגרת ההפתעות שהחיים בתל אביב מזמנים לך מעת לעת, התעוררתי הבוקר וגיליתי שסגרו לי את החיים. זאת אומרת, לא ממש את החיים. סגרו קטע של 100 מטר בז'בוטינסקי בת"א, שבמקרה משמש כיציאה היחידה מהרחוב (מחבר בין ארלוזורוב לז'בוטינסקי; חד סטרי!) שלי לאבן גבירול צפונה; שלב הכרחי בדרך לעבודה. בדרך כלל יש לי ימינה קטן לז'בוטינסקי, משם שמאלה לאבן, ומשם הדרך לכל מקום היא קצרה; אבן, כידוע, הוא מרכז היקום.

אלא שהפריבילגיה הזאת נשללה ממני הבוקר (ולמשך ששת השבועות הבאים, כי כשהופכים רחוב הופכים אותו משהו טוב...). התוכנית המקורית היתה לנסוע דרך בן-נון, אבל כנראה שכולם, כשהם מגלים שאין יציאה לז'בוטינסקי פונים לשם. פקק ענק נראה באופק. לצאת לאבן גבירול דרומה - אין ממש טעם, כי פניית הפרסה הקרובה נמצאת בראשון לציון.

הפשרה היתה עבירת תנועה קלה. יצאתי חיש קל ברברס לתוך ארלוזורוב, לקול מצהלות אוטובוסים מוניות ושאר ממהרים לעבודה. לדעתי רבים בירכו את האיברים המוצנעים של אמא שלי. משם כל הדרך לבן-יהודה, ומשם צפונה. יחד עם כל עם תל אביב. בערב אני חושב שאני משאיר את הרכב בעבודה ונוסע בטרמפים. מישהו מגיע מרעננה לת"א?!