בעקבות העובדה המצערת שיש לי אוטו, אבל אין לי רחוב לנסוע בו, אני תופס טרמפים עם אנשים מהעבודה. הבוקר, נסעתי עם א' שגרה לא רחוק ממני. א' ניהלה שיחה עם הבנק. אני הצטרפתי בשלב מתקדם (יחסית) של השיחה, אם כי, כפי שיסתבר בקרוב, אין דבר כזה 'מתקדם' כשמדובר במערכת הבנקאות הישראלית.
...
א': אבל דיברתי איתכם! ביקשתי לא לחדש את הפיקדון!
פקידה: אני אברר עם המוקד הטלפוני, ואחזור אלייך. דרך אגב, למה את לא הולכת לסניף ונותנת את ההוראה?
א': כי הסניף שלי בירושלים ואני בת"א
פקידה: אז למה את לא מעבירה חשבון?
א': כי אי אפשר להעביר חשבון
פקידה: בטח שאפשר!
א': באמת?
פקידה: כן; סוגרים את הישן, ופותחים חדש.
א': זה לא נשמע לי כמו 'להעביר'. זה נשמע לי כמו 'סגור את החשבון הישן, תעשה את כל המנהלות שכרוכות בזה, תחתום על מליון טפסים, שלם עמלות על כל דבר זז'... בכל אופן, אני לא מתכוונת לעשות עכשיו את כל הבירוקרטיות.
פקידה: טוב. אני אחזור אלייך.
עוברות חמש דקות. טלפון מצלצל
א': שלום
פקידה: שלום, זאת הפקידה מהבנק
א': כן
פקידה: תראי, העבירו לך את ההוראת 'אי-חידוש' לפקדון הישן. אבל אני רואה שיש לך המון כסף פנוי בחשבון; למה שלא תעשי ממנו פקדון?
א': מה הריבית לשבועיים?
פקידה: 1.5% שנתי.
א': ואת חושבת שבשביל 14 שקל משתלם לי לעשות את הפקדון הזה?
פקידה: אהה... האמת, שכשאני חושבת על זה, אז לא.
א': משהו יותר משתלם, יש לכם?
פקידה: כן, אבל את צריכה לבוא לסניף בשביל זה.
א': אבל הסניף שלי בירושלים...
פקידה: אז למה את לא מעבירה את החשבון?
...
וכך נמשכת לה השיחה על מי מנוחות. תחי הקידמה, תחי האוטומציה, הפקיד שמול המסך ינצח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
