בתוך כל סערת הקרב של "לא נותנים לנו להגיע הביתה", היו שתי תגובות שצדו את אוזני ואת עיניי. למעשה, שתי תגובות שהייתי מעדיף להיות הלן קלר, ובלבד שלא אצטרך לראות או לשמוע אותן.
הראשונה, באותו א"ש לילה של מתנגדי ההינתקות (או שמא רונדו, כי היו שם צעירים, מכוניות והתפרעות), ילדונת אחת, תיכוניסטית (או שמא אולפנאיסטית) התחילה לצעוק לשוטרות "אני מרגישה כמו בשואה! תנו לי טלאי כתום! אתם עושים שואה!". ברור שהילדה לא שקדה לאחרונה על לימודי ההיסטוריה שלה (לא מפליא, כי בלילה היא מסתובבת במחסומים במקום לקרא תולדות עם ישראל). צריך להבהיר לה את ההבדל. היו צריכים לקחת אותה הצידה, לקעקע לה ביד את מספר הזהות שלה, לגלח לה את השיער, לקחת לה את הבגדים, ולשלוח אותה למקלחות. אם כבר שואה, אז עד הסוף. במקום זה, השוטרים מנגבים את הרוק שלה, ובעוד חודש ייתנו לה פיצויים. שואה דה לוקס, אם תשאלו אותי.
אם באירופה היו קוראים לזה 'שואה', היינו אומרים שהם אנטישמים.
השניה, אותו מתנחל שאמר "מה פתאום להציג תעודת זהות? מה, אני פלסטינאי?". אם להמשיך את מטאפורות השואה, השוטרים היו צריכים לענות לו "לא, אבל אתה יהודון". וברצינות, המשפט הזה מגלם בתוכו את כל הרע ש-38 שנים של כיבוש עושות. תחושת האדנות, תחושת ה"מותר היהודי מן הפלסטינאי", שמקננת בנו כבר שנים מתפרצת החוצה. זה בסדר שהפלסטינאים יישבו שעות במחסומים, לא יקבלו טיפול רפואי, ירעבו ויהיו צמאים, בזמן שאנחנו חולפים על פניהם. אבל אנחנו? אנחנו יהודים! בני העם הנבחר! שאנחנו נראה תעודת זהות?
מעניין מתי יבוא הפסיכי שיחליט שמי שדורש ממנו תעודת זהות הוא קלגס ודמו מותר. אז יתחיל אקשן.
29 יום להינתקות. חבר'ה, תעזו טובה ותזמינו מובילים. יש לי תחושה שיווצר לחץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
