ברגע של חולשת דעת, ותחת השפעת דכאון גיל 30 המתקרב, החלטתי שאני זקוק לאתגרים בחיים. זקוק ל"הר לטפס עליו". ללכת לעשות MBA בהחלט עמד על הפרק, אלא שצריך לעשות GMAT בדרך, והמחוייבות ארוכה מדי. תואר שני במחשבים נשקל גם הוא, אבל התגלה כהר גבוה מדי, שמעולם לא הסתדרתי איתו. אני עובד בתחום, ואוהב אותו, אבל את הסוגיות התיאורטיות של מדעי המחשב הצלחתי לעבור רק בזכות אחת, עינת, שדאגה להשיג לנו את המחברות משנה קודמת. (אזהרה: בדיחת מחשבים. מצד שני - ככה תירגלנו בצורה הטובה את מושג הירושה. קח את הפרוייקט של שנה שעברה, שנה אותו קצת, et voila, יש לך פרוייקט).
בקיצור, הפור נפל על קורס צרפתית. אחרי הכל - שפה לטינית אחת אני יודע, אנגלית אני יודע, כמה קשה זה יכול להיות? תכתוב באנגלית, תוסיף vowels בלי הכרה באמצע המילה (מבלי להגות אותם), ו-es בסוף (שוב, מבלי להגות), ואתה יודע לכתוב צרפתית. אוי כמה שטעיתי...
הקורס התחיל ברביעי שעבר. פעמיים בשבוע, 3 שעות בכל פעם, מול je m'appelle סוניה, המורה שלא לוקחת שבויים. מבחינת סוניה, זה שהגענו לקורס צרפתית, זה אומר שאנחנו מכירים את השפה, ורק באנו לשפר. לכן היא מדברת איתנו רק צרפתית. כישראלים, אינסטינקטיבית, כשמדברים איתנו בשפה זרה, אנחנו עונים באנגלית. היא בתגובה מתעצבנת. לקראת סוף השיעור הראשון הצלחנו להתגבר על האי-הבנה הזאת, והתחלנו לשתף פעולה. לקראת הסוף היא גם בישרה לנו שבפעם הבאה יבואו למכור לנו את הספרים וחוברות העבודה של הקורס.
סליחה? למכור? לא מספיק 2000 שקל ששילמנו בשביל שתתעללי בנו במשך 75 שעות? עכשיו עוד 160 שקל בשביל שניקח את הטראומה הביתה?! (כן, זה הרומני הקטן בתוכי. הוא מתעורר לפעמים) הא-הא, חשבתי. אולי אני אדפוק את המערכת. בטח ב-eMule יש את הספרים סרוקים. לא היה. הא-הא, חשבתי. אולי אלך לקנות אותם בעצמי, בחנות הצרפתית בכיכר מסריק. ככה נחתוך את המתווך. נכנסתי לחנות, ביקשתי את הספרים של פנורמה.
"איזו רמה?"
"ראשונה"
"איפה אתה לומד?"
"במכון הצרפתי"
"אה, 160 שקל"
יש לי תחושה חזקה של קרטל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
