מדיניות ההבלגה

השהות שלי בשוויץ הוכיחה את עצמה כמוצלחת; לפחות חלקית. בסופו של דבר עמדנו במשהו כמו 5000 פעולות בשעה, בלי שגויים. מעודדים מההצלחה יצאנו לחגוג, ולמחרת בבוקר כבר הייתי בדרך חזרה לארץ. בעולם חסר הוודאות שלנו, טוב שיש משהו כמו הרכבת השוויצרית. כשכתוב 8:00, זה 8:00:00, וכשכתוב "יוצאת מרציף 1 ומגיעה לרציף 5", זה ממש ככה. לא כמו בארץ "הרכבת תצא בשעה 18:00, אלא אם תתעכב ברבע-שעה-עשרים-דקות, ועוד לא החלטנו באיזה רציף כל זה יקרה".

בכלל, אני חושב שמצאתי את הסיבה לזה שמדינות נוצריות נוטות להיות יותר מסודרות ממדינות, איך לומר בעדינות, בלתי נוצריות. מדינה נוצרית מצויידת בדרך כלל בכנסיות, וכנסיות בדרך כלל מצויידות במגדל פעמונים. מגדל הפעמונים מזכיר לך אחת לשעה את הזמן. אתה לא יכול "להתעלם" מהשעה; אתה גם לא יכול להגיד "לא שמתי לב שכל כך מאוחר". רוצים סדר? התנצרות המונית תעזור. או סתם הוספת מגדל פעמונים לבתי כנסת.

בשבת הלכתי לתגמל את עצמי בחומוס; הפעם בחרנו באסף, שמתנוססת עליו הכתובת "כבר לא צריך לנסוע ליפו". נוכחתי פעם נוספת באמת המרה: יהודים לא יודעים לעשות חומוס, ואלה שכן - לא עובדים בשבת. אני ממשיך לנסוע ליפו, או לחילופין לרמת השרון (החומוסיה, ברחוב אוסישקין ברמת השרון, נותנת פייט ראוי ביותר. האיש למד את העבודה, ולא עושה קיצורי דרך עם אבקת מרק עוף). אגב, אמת מרה נוספת, היא שברגע שמתחילים לעשות גם צ'יפס וכדורי פלאפל, זה מפסיק להיות חומוסיה והופך להיות מסעדה מזרחית. האיכות יורדת בהתאמה.

הבוקר, בעבודה, השינויים האירגוניים טפחו על פניי - שינו את השם של רשימת התפוצה. זה כבר סימן לא טוב. בדרך כלל זה אומר "תורידו את הראש, כי עומד לעוף פה חרא". מיד אחר כך, נכנסתי לחדר של המנהל שלי וראיתי שיושב בו מישהו חדש. פתאום התחילו להופיע כל מיני פרצופים חדשים-ישנים במסדרון. מסתבר שצירפו אלינו אנשים מפרוייקט שפורק. אני מרגיש כמו החיילים היפנים שנשכחו בג'ונגל, ואחר כך כשחזרו לא הצליחו להבין איך זה שהמלחמה נגמרה.