הסלאח אותו סלאח, הפקידים אותם פקידים, ורק מקום המעברה משתנה. אתמול הסצנה חזרה על עצמה - זה היה בבית שאן, כשביבי בא לשלם את מס השפתיים. מיליוני תיירים הוא יביא; לא עשרות אלפים - עשרות אלפים זה בקטנה. ביבי יביא מליונים, כי הוא עושה דברים בגדול. ולאן אותם תיירים ילכו? לא לתל אביב רחמנא ליצלן, עיר אפרורית ומיוזעת ליד הים; לא לירושלים, עיר אכולת סכסוכים ובעלת ארכיטקטורה סתמית; לא לאילת החמה מדי, ושופעת הערסים. לבית שאן, פנינת בקעת הירדן, ועיר הבית של דוד לוי. אבל רגע, איך נביא את כל המיליונים? אה! נבנה רכבת לבית שאן. רכבת העמק, מהדורת 2008.
אף אחד בבית שאן, אגב, לא שואל למה לא משקיעים בחינוך שם, או למה לא משקיעים בתעסוקה. תיירים מביא דולרים, והמחשבה על התעשרות מהירה, נו, תראו לי ישראלי שמסוגל לעמוד בפניה. אנחנו כבר לא בקטע של חכות. אנחנו בקטע של ארוחת דגים דשנה; או לפחות שיבטיחו לנו אותה.
מה שעצוב הוא לא ההבטחה - פוליטיקאים הם כמו כרישים; ברגע שהם חשים בזרזיף ריח של מערכת בחירות, הם מתחילים לפזר הבטחות, ולמרבה ההפתעה גם ביבי הוא פוליטיקאי. מה שעצוב הוא שחמישים שנות סקס פרוע עם מדינת ישראל, שחוזרת ומבטיחה, וחוזרת ודופקת אותם מדי ארבע שנים, לא שכנעו את בית שאן שיש פה איזושהי בעיה. הזכרון הקולקטיבי (או אולי העדרו) הוא הבעיה של בית שאן.
למעשה, חוסר הזכרון הוא הבעיה של כל מתפקדי הליכוד. ביבי מתרוצץ עכשיו כמו עבכר מסומם, ודורש שאריק יתחייב לא לנטוש את התנועה אם יפסיד בבחירות המוקדמות. איך זה שאף אחד לא פוצה פה? איך זה שאף אחד לא מזכיר לביבי שיש לו שיא מפלגתי בנטישה אחרי הפסדים? איך זה שאף אחד לא דורש מביבי להתחייב שאם הוא שוב מפסיד, הוא יישאר לנקות אחריו, ולא ייקח את עצמו ויסע לאמריקה "לעשות לביתו", בזמן שמישהו אחר נשאר להציל את המפלגה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
