מדיניות ההבלגה

יש אנשים שמאוהבים בקול של עצמם. אני לא מדבר על זריקת הערה מתחכמת פה ושם - בזה כולנו חוטאים מדי פעם; אני מדבר על אנשים שאצלם כל העניין הפך לפתולוגי. אנשים שמנסים אוטומטית למלא כל רגע של שתיקה בדיבורים שלהם, ושכל נושא שמדברים עליו מסביבם הופך לסימפוזיון בניהולם. באנגלית יש לזה מילה נפלאה: לוגוריאה; שלשול ורבאלי.

אחת כזאת הצטרפה לקורס הצרפתית שלי. מסתבר שהיא מדריכת טיולים לפאריז, שנוסעת לעיר האורות בערך שלושה חודשים בשנה. אף על פי כן - היא עוד לא יודעת מילה בצרפתית.

"איך זה?"

"כי כשאני נוסעת, זה תמיד עם ישראלים."

"ואת לא הולכת למסעדות, נגיד?"

"אה, כן. אבל זה תמיד למסעדות שיש בהן אוכל שישראלים אוכלים - חומוס, פלאפל, שניצל"

באופן מפתיע (או לא) יש לה עבר כקצינת משטרה. לא ברור אם זו שיודעת קרוא, או זו שיודעת כתוב, או אף אחד מהנ"ל. הצרה איתה, שהיא מרגישה צורך להתחיל נאומי מדריך טיולים, בכל פעם שמישהו מזכיר את פריז. המורה אומרת Boulevard des Italiens, ומסבירה ש boulevard זו שדרה? מיד היא תסביר לנו, בעברית רהוטה, שזאת לא ממש שדרה, אלא שפעם עברה שם החומה של פאריז. המורה אומרת שכל פאריז זה אותו אזור מבחינת מטרו? היא תעצור את מהלך השיעור, ותפרט לגבי זה שכשנוסעים לוורסאי צריך לעצור ולהחליף ל-RER, ושזה כבר כרטיס אחר.

למרבה הצער, אימודיום עבור שלשול ורבאלי אין בנמצא. אלא שאתמול, אחת המשתתפות בקורס הבחינה בעובדה המצערת שמזה שלושה שיעורים לא למדנו שום דבר חדש, ורמזה לה בעדינות שתשתוק. משהו בסגנון "אם כל אחד יתחיל לספר לנו חוויות פאריז, אנחנו לא נתקדם לשום מקום!" ואף הוסיפה: "אני לא אומרת את זה מתוך זלזול, או משהו", שזה פחות או יותר המשפט המזלזל ביותר בעולם.

שתיקה מתוחה השתררה בחדר, ויכולתי לראות בעיני רוחי איך מדריכת הטיולים מורידה לה את הראש בביס, אחרי השיעור, בשיחים. כמעט התפתיתי להגיד "uuuuuu", אבל פחדתי שישפריץ עליי מהדם. במשך שאר השיעור המדריכה שתקה, למעט פעם אחת שבה זו שהעירה לה פתחה את הפה. כמובן שהיא לא יכלה להתאפק מלהגיד "אני חושבת שאם אנשים יעירו הערות, אנחנו לא נתקדם לשום מקום". בשבוע הבא, אני מקווה שיביאו בריכת בוץ.