מדיניות ההבלגה

את דומנו שף (אדון מנהל, ברומנית) הכרתי בקונגלומרט, ורק בגללו היה שווה לעבוד פה. אחד מאותם אנשים שמהם הופרדתי בלידה, ולא ידעתי עד שפגשתי אותם. לא פשוט, כל עניין ההפרדה בלידה, לאור העובדה שהוא רוסי ואני רומני, אבל כמו שאמר טשרניחובסקי: אין האדם אלא תבנית נוף מולדתו. בין יתר מידותיו הטובות של האיש (בשלן מהולל, חובב השפה הרומנית ואיש טוב לב) אני מונה לו גם את חיבתו ל"פאטה חימצה ברוטב גרגירי חומוס טחונים". מה שמכונה בלשון העם חומוס.

ביום חמישי הוא הפיל את הפצצה - "מחר", הוא אמר, "אתם באים איתי לאבו אדהם, לאכול את החומוס הכי טוב בחיים שלכם." "איפה זה יוצא?" "כפר יאסיף." "מה כפר יאסיף? יש לי כח לנסוע שעתיים לכל כיוון?" "זה ליד עכו; יהיה בסדר, תקרא את הכתבה על רכבי החברה ב the marker." פתחתי את הכתבה. לא ייאמן מה אנשים עושים לרכבי חברה שלהם - פשוט התעללות. "רגע, וניסע כל הדרך עם מזגן, כדי לשרוף דלק?", שאלתי אותו, חושש לצאת הפראייר היחידי שלא טוחן את הרכב "איזה שאלה? ניסע עם מזגן בהילוך שני" "אולי ניסע בשתי מכוניות? מבזבז יותר..." "אולי נקשור את האוטו שלך לשלי, נשלב בשלך רברס ונרים בלם יד, וככה ניסע?". הרעיון נשמע מפתה, אבל החלטנו על הגירסא ההומנית יותר (זו שתביא את האנשים לחומוס מהר יותר) של נסיעה באוטו אחד. בכל זאת, הזוגה נסעה איתנו, והיא, כשיש חומוס בקצה המסלול הופכת, איך לומר, חסרת סבלנות. מיכאל שומאכר מביט עליה בקנאה ברגעים כאלה.

כפר יאסיף נמצא (וזה הניחוש הכי טוב שלי) איפשהו ליד עכו - בדרך לשם הייתי רעב מדי; בדרך חזרה מלא מדי, מכדי לזכור איך מגיעים. למקום יש שיק חזק של מחנה פליטים, כולל פסל שנראה כמו מדרגות וקשת של בית הרוס בכיכר הכפר. "הנכבה", בטח קוראים לפסל. איך שנכנסנו לחומוסיה, דומנו שף ישר לחץ יד עם האבו אדהם, ועם האדהם, ואיחל לאחרון ברכות לחתונה. מסתבר שהאיש בקיא בטלנובלות של הכפר, והוא חזק בקטע של דו-קיום.

לחומוס עצמו יש מרקם רך וחלק, בניגוד לחומוסיות בירמיהו שאתה מרגיש בהן שאתה אוכל נייר זכוכית; גרגירים חמים מלמעלה, והכל שוחה בשמן זית גלילי משובח, כמו שמכינים שם עוד מהימים שישו האריך שיער והסתכל לבנות מתחת לחצאית, במקום להפוך שולחנות בבית המקדש. על יד, צלחת קטנה עם עגבניות בלאדי מתוקות, ובצל לבן חריף-מתוק. לחומוס יש טעם אגוזי קל, של חומוס שלא הטביעו אותו בתבלינים והוא חף מחארטה (אני מתנצל על המרגוליות שאחזה בי). פשוט חומוס טוב. בסוף הצלחת, כשהיא כבר נקיה, המלצר ניגש אליך, לוקח אותה ומחזיר אותה אחרי דקה עם עוד שתי כפות חומוס; מכאן לא תצא רעב. בסוף מקבלים גם קפה חינם. 12 שקל עולה התענוג, ואיזה תענוג זה...

רגע לפני שאנחנו יוצאים לדרך אני רואה שכתוב למלצרים על החולצה "אבו אדהם, כפר יאסיף - תל אביב". בחוץ אני שואל את דומנו "מה תל אביב?", והוא עונה "כן, הם פתחו סניף גם בתל אביב". "אז למה באנו עד לפה, למה?", "רגע, חשבתי רצינו לשרוף דלק, לא?" ואללה רצינו. בחזרה, עצרנו לקפה קטן אצל הוריי בחיפה. בעליות של הכרמל חשבתי שאני שומע צלצול מוזר מהמנוע, אבל דומנו הרגיע אותי. יש לנו ביטוח גרר.

בקשר לדירוג, אז החומוס הוא מתמודד רציני על תואר "הכי טוב שאכלת בחיים שלך". אני לא אסתבך עם עלי קרוואן (או עם החומוסיה של קובי, רמת השרון), ואגיד מי יותר טוב. באשר למשאלי אינטרנט על מלך החומוס, אז מי שאוהב חומוס, נוסע בשבילו עד הגליל, אפילו אם יש גם בתל אביב. מי שאוהב לקשקש על חומוס, מצביע בשביל אשכרה במשאל של ynet.