מדיניות ההבלגה

מסתבר שכחלק משיטת פנורמה ללימוד צרפתית, או כשיטת עינויים חדשנית, נהוג להשמיע לתלמידים שירים צרפתיים. הצרפתים, שהעניקו לעולם זוועות מוזיקאליות כמו ז'ורדי, יצרו גם לא מעט פנינים מלודיות. כך למשל "תנקי ת'פח" של יעקב בראל. שירים שלא נס ליחם, ושמעלים דמעות בעיניי. כך לפחות זה היה בזמן שלא הבנתי את המילים שלהם. ללא ספק, יש ברכה בבורות.

והנה, לשמחתי כי רבה, הגענו לשיר Paroles Paroles, בביצועם הבלתי נשכח של אלן דלון, ושל דלידה - מכוכבי הזמר הפרצתי של שנות השבעים. אפילו מבלי לדעת על מה מדובר, אפשר להבין שיש בחור שמנסה להגיד משפט, ואילו זוגתו עושה ככל יכולתה להפריע לו, בשירה. מאשימה אותו בזה שכולו דיבורים. כל מי שבילה יותר משעתיים בחברת פולניה (לא קוקי, אני לא מדבר עלייך. אני מדבר תיאורטית. עכשיו תורידי את השוט ותני לי לצאת ממתחת לשולחן), מכיר את הסיטואציה ומזדהה איתה.

אלא שאז, התחלנו את ההתעמקות במילות השיר, ומה אגיד לכם? שלל מטאפורות מביא שם הבחור; שלל שלא היה מבייש את שימי תבורי. כשרות לציבור, שמח הבלוג להגיש לכם תרגום (חלקי, מעובד, ועם פרשנויות שלי) של השיר. לגזור, לשמור, ולנצל במהלך וויכוחי זוגיות. מומלץ, אגב, לנגן את השיר ברקע.

הוא: "מוזר. אני לא יודע מה בא לי הערב. אני רואה אותך כאילו בפעם הראשונה" (מה כבר עשית שאתה בא ואומר לי משפט כזה?)

היא: "מילים מילים, תמיד מילים, אותן מילים"

הוא: "אני לא יודע מה עוד להגיד לך" (כבר עכשיו? חכה לשלב יותר מתקדם בשיחה)

היא: "רק מילים"

הוא: "אבל את סיפור אהבה יפה, שאני לא אפסיק לקרא לעולם" (שנינו יודעים שאתה מקסימום קורא עיתונים. מה סיפור אהבה?)

היא: "מילים קלות, מילים שבירות, זה היה יפה מדי"

הוא: "את האתמול, ואת היום" (ובלילה? עם מי היית בלילה? אתה חושב שאני אאמין לך?)

היא: "הרבה יותר מדי יפה"

הוא: "בכל יום; האמת היחידה שלי" (איך קוראים לה, לזונה שאיתה בגדת בי?)

היא: "אבל נגמר זמן החלומות, והזכרונות מתפוגגים כשהם נשכחים" (אני לא מאמינה שאמרתי את זה כרגע. מתפוגגים? נשכחים? מה?!)

הוא: "את כמו הרוח שמנגנת בכינורות, ונושאת מרחוק את ריח השושנים" (מה שימי תבורי? סמיר שוקרי!)

היא: "קרמל, בונבונים ושוקולד"

הוא: "לעתים אני לא מבין אותך" (לפולניות יש לומר "מה את רוצה מחיי, עם הבונבונים שלך? הבאתי בונבוניירה!")

היא: "תודה, אבל לא בשבילי. אבל אתה יכול לתת אותם לאחרת, שאוהבת בושם ושושנים." (אני אשב בנתיים לבדי, בחושך) "אני, מילים רכות עטופות במתיקות, עולות על שפתיי, אך לא נכנסות לי ללב" (תוכיח לי שאתה אוהב אותי)

הוא: "עוד מילה אחת"

היא: "מילים מילים מילים"

הוא: "תקשיבי לי"

היא: "מילים מילים מילים"

הוא: "אני מבקש"

היא: "מילים מילים מילים"

הוא: "אני מתחנן"

היא: "מילים מילים, מילים שאתה שוב זורע ברוח" (talk to the hand, בעברית)

בשלב זה, הבחור מנסה, ככל הנראה לשנות גישה. ההגנה הטובה ביותר, היא כידוע ההתקפה.

הוא: "איך הייתי שמח אם היית מבינה אותי" (את לא מבינה את הצרכים שלי... איפה אני ביחסים האלה?...)

היא: "רק מילים"

הוא: "אם היית מקשיבה לי רק עוד פעם אחת" (מתחנן על נפשו לעוד הזדמנות. מצבך לא טוב, אחי)

היא: "מילים קסומות, מילים טקטיות, שנשמעות מזוייפות" (מאשימה אותו בזיוף אורגזמות?! איך.. גברים.. זיוף?! אה, יוגורט פושר!)

הוא: "את החלום האסור שלי" (אתה לא הולך להציע נישואין, נכון?)

היא: "כן, כל כך מזוייפות"

הוא: "הסבל היחיד שלי, ותקוותי היחידה" (עצבת ראשי המקריח, יגון ציפורניי הגדלות. שמענו)

היא: "אתה אף פעם לא מפסיק כשאתה מתחיל. אתה יודע איך הייתי רוצה קצת שקט?" (ריח חריף של השפלה באוויר)

הוא: "בשבילי, את המוזיקה היחידה, שמרקידה את הכוכבים מעל הדיונות" (מה, אתה בדואי?! מה היא, גמל?)

היא: "קרמל, בונבונים ושוקולד"

הוא: "אם לא היית קיימת, כבר הייתי ממציא אותך" (משפט ערסים אולטימטיבי. מקביל ל'אני יכול להיות אבאשלך!')

היא: "תודה, אבל לא בשבילי, אבל אתה יכול לתת אותם לאחרת, שאוהבת כוכבים מעל הדיונות" (מה קרה, לא בסטייל שלך כוכבים ודיונות? מה את רוצה? פריז? שאנז אליזה? כוכבים ודיונות זה מה שיש, ועם זה ננצח!) "אני, מילים רכות עטופות במתיקות, עולות על שפתיי, אך לא נכנסות לי ללב"

...

מכאן הסיפור מתחיל לחזור על עצמו. בסופו של דבר היא הולכת, אבל לא נורא - יהיו אחרות. ובכלל, כאלה פרצופים היא עושה? מה קרה? יש עוד אלף כמוה. בטח לאחד כמו אלן דלון....