מדיניות ההבלגה

הייתי תומך של מרצ במשך 14 שנה - מאז שראיתי את יוסי שריד בכנס פעילים, והצטרפתי לנוער רצ שהפך אחר כך לנוער מרצ. הפגנתי בעדם, עמדתי בצמתים, הכל. אלא שהיום, המפלגה ההיא הפכה לצל חיוור ופודלי של מה שהיא היתה פעם. מעין מפלגת "מיצי מיצי מיצי". כבר לא סוציאל-דמוקרטים, ובטח כבר לא בועטים, אלא מתמקדים בעיקר ביוזמות שלום איזוטריות.

הבחירה של עמיר פרץ הכניסה לי "פלפל בתחת"; לי, כמו לכל המערכת הפוליטית בישראל. תחושה שיש אלטרנטיבה, שכבר לא מצביעים לזה שהכי פחות מסריח, שיש מומנטום של שינוי. אולי הוא ניצח בעזרת "הפלאנגות מצפון אפריקה", ואולי זה היה מפקד של אנוסים, ארגזים, וכו'. אבל אם הוא זה שיוריד את הליכוד מהשלטון - דיינו.

היום עשיתי מעשה אימפולסיבי והתפקדתי לעבודה. הורדתי את הטפסים מהאתר של עמי איילון; בטלפון בישרו לי שאני לא יכול לבחור בפריימריס הקרובים. נראה לי קצת איפה ואיפה; רק הבוקר מישהי הצטרפה, שיכולה לבחור ולהיבחר - מה עם הזכויות שלי? בכל אופן, טופס קצר ותשעים שקלים אחר כך - ואני חבר מפלגה. אני מחכה שיגיע בדואר הפנקס האדום, שיפתח בפניי את כל דלתות המערכת השלטונית.

פרנסה.

רווחה.

צדק.

אני מוכן להסתפק בזה שיהיו שניים מהשלושה, לכל אלו שצריכים את זה במדינה. לשירת האינטרנציונל, החברים יקומו על רגליהם:

"עולם ישן עדי יסוד נחריבה,

מגב כפוף נפרוק העול

את עולמנו אז נקימה,

לא כלום אתמול, מחר הכל"