מדיניות ההבלגה

הג'ימייל הוא האייפוד של האימייל.

• הוא נותן לך שטח אחסון בלתי מוגבל, ביחס לכל מה שהיה שם לפניו. מי זוכר בכלל מה היה שם לפני? מי זוכר את הזמנים שהיית צריך למחוק בהם אימייל, או שהיית צריך להוריד אותו למחשב המקומי שלך כדי לדלל את תיבת הדואר שלך? פעם, ה-2 מגה העלובים של הוטמייל נחשבו הרבה. אחר כך הם הואילו בטובם לתת 100 מגה. מי שיש לו ג'ימייל עם 2.7 ג'יגה-בייט, יכול רק לצחוק על זה בשקט.
• הממשק הגאוני ששם בצל את כל האחרים. אין לך באנרים צבעוניים שקופצים לך לעין, או שמתחילים לנגן "נביא הביתה זיפ" כשאתה מזיז מעליהם את העכבר; הכל פשוט, מהיר ואלגנטי. אין לך תיקיות, שגורמות לך לחפש עד אינסוף איפה שמת איזושהי הודעת דואר, ומעל הכל יש סוף סוף תשובה מוחצת לשאלה הנצחית: "איפה לעזאזל שמתי את המייל שנותן לי מליון דולר?!" (בספאם!). תפיסת ה"פחות זה יותר", או "נקי זה יפה" באקסטרים.
• היחס הרגשי. אנשים שמתחילים להשתמש בו, לא מסוגלים לעבור למשהו אחר - כל האחרים עושים תחושה של "שוק הכרמל" פוגש את "דרום עזה". זה כבר לא "שלח לי את זה לאי-מייל", אלא "שלח לי את זה לג'ימייל". במובן הזה, הם המציאו את התקשורת מחדש, בדיוק כמו שגוגל המציאו את החיפוש מחדש. אלה שממש נקשרו אליו כבר קוראים לו "הגמל"; אנקדוטה מזרח תיכונית שכזו.
• תחושת הסיירת. רק אם יש לך הזמנה אתה יכול להצטרף. אנשים שולחים הזמנות לחברים שלהם, לכן כל מי שבפנים חושב שהוא משהו משהו. מצד שני, אם אין לך חבר שיש לו ג'ימייל, נו...
• אם תחושת הקהילה לא הספיקה, באו והוסיפו את גוגל-טוק. עכשיו אתה גם יכול לדבר עם החברים הגוגליסטים שלך, לראות מתי הם מחוברים, ולראות מתי מישהו שלח לך הודעות לגמל.
• כמות המחשבה שהאקרים השקיעו בו. כשיצא האייפוד, אנשים התחילו לחשוב "מה עוד אפשר לעשות עם זה חוץ מלנגן מוזיקה". ככה המציאו חיבורים למערכות סאונד וכו'. כנ"ל הג'ימייל - רק יצא השרות, וכל האקר זב חוטם התחיל להוציא תוכניות שמאפשרות לך לגבות את הדיסק הקשיח לג'ימייל, תוכנות לניהול פגישות בג'ימייל, תוכנות לבלוגים, ואפילו שיטות לניהול קשרי לקוחות בג'ימייל; SAP, מאחוריכם.

כל מה שנותר עכשיו הוא לשכנע אותם לאפשר העברת קבצים מעל 10 מגה, והעברת קבצי exe, ואפשר להעביר את כל הקיום האנושי לשם.