מדיניות ההבלגה

איך מסכמים שנה, במדינה שבה קורים בשבוע יותר ארועים ממה שקורים בעולם בשנה שלמה?

רק לפני שנה אריק היה ראש הממשלה מטעם הימין, מפלגת העבודה היתה הפודלית הקטנה והנאמנה שלו, ביבי היה שר האוצר הנערץ שזכה לתמיכתו הבלתי מעורערת, ועמיר פרץ, נו, עמיר פרץ זה עמיר פרץ. רק לפני שנה חשבנו ששימון פרס הוא לוזר, מחשבה שהתבררה כלא נכונה בעליל - הוא "כמעט זוכה סדרתי", בעל יכולות נדירות של היפוך עור שמתחרות רק באלו של מופז. רק לפני שנה עוד חשבנו "הוא מבלף; אין סיכוי שאריק ייצא משם. הוא הקים את כל היישובים שם. מה, הוא יפנה אותם?", רק לפני שנה חשבנו שעכשיו שערפאת מת, או-טו-טו יהיה לנו כזה פרטנר פלסטיני, שיפרוץ פה שלום עולמי.

רק לפני שנה חשבנו שמרכז הליכוד הוא גוף חזק מדי, שלא ייתכן שבמדינה דמוקרטית (מה? איפה?!) ישלטו שלושת אלפים איש בגורל של כולנו, ורק לפני שנה חשבנו שחיים רמון מסטול כשהוא דיבר על המפץ הגדול, עד שקיבלנו מרכז ליכוד עם כסאות ריקים, וגורלנו נשלט בידי אדם אחד, חזק פוליטית וחולה גופנית, מה שהופך אותנו סופית למרוצים.

רק לפני שנה אריק היה גיבור מלחמה מיתולוגי, כל יכול, חוצה את התעלה עם תחבושת על הראש ומציל את הבית השלישי - שחלק העריצו וחלק תיעבו, כי לא ידעו מההתוכנית הבאה שלו; ומאז גיבור מועצת יש"ע הפך לטיטוס המגרש, והצורר מסברה ושתילה הפך לסבא חביב עם ארוע מוחי ופיג'מה, שרובנו אדישים אליו, ורובכם תצביעו לו למרות שאתם אפילו לא יודעים אם הוא מסוגל לתכנן את התוכנית הבאה שלו.

רק לפני שנה בוגי היה רמטכ"ל, ודיכטר ראש שב"כ, וחלוץ היה מפקד חיל האוויר שניסה למכור לנו שלמכונית הקטנה שלו יש רק מכה קלה בכנף, מה שהוכיח אחת ולתמיד שהאישיות שלו דפוקה טוטאל לוס; עד שדיכטר פרש (בגלל שרון) ועכשיו הוא עומד להצטרף אליו בפוליטיקה, יעלון פרש (בגלל שרון) ועכשיו "עושה לביתו", והמכונית של חלוץ במוסך, אבל יש לו במקומה קמארו, ג'יפ ונהג רס"ר. אה, ושמונה-עשרה פקידות. הרמון קטן.

רק לפני פחות משנה שאלו דנקנר ומרגלית "איפה הבושה?", רק שמאז דנקנר אחר (בלי קשר) איים שאם יחשפו את המחדלים בחברת התעופה שלו הוא יתבע את הטלוויזיה, והתקשורת נכנעה, ומאז פנינה הושבעה כחברת כנסת, והתקשורת התמסרה, ומאז מוזיאון תל אביב הוא "מוזיאון אביבה וסמי עופר לאומנויות", ודנקנר ומרגלית כבר הפסיקו לשאול; אחרי הכל, העניין מיצה את עצמו, ואין שום דבר יותר פאטתי מלצעוק את הצעקה האחרונה, אחרי שהקהל המריע השתתק.

רק לפני שנה זאב רוזנשטיין היה "יעד מודיעיני מספר אחת" של משטרת ישראל (מה זה אומר, לכל הרוחות?), שכולנו חשבנו שאם ישימו אותו בכלא, אז אין יותר פשע מאורגן, אלא שמאז עשו האמריקאים מה שלא עשתה משטרת ישראל ותפרו לו תיק, ו"יעדים מודיעיניים מספר שתיים ושלוש" מנסים להוריד אחד את השני עם טילי לאו כל שבוע, בסביבתם של אזרחים חפים מכל פשע (זולת מגורים בנתניה). לקח חשוב למלחמה בטרור?

רק לפני שנה צקצקנו בלשון כששמענו על 230 אלף הרוגים בצונאמי, ועוד זכרנו מי זה רפול שהתחיל את הטרנד. מאז הספיקו למות עוד כמה עשרות אלפים ברעידת אדמה בפקיסטן (אבל אף ישראלי, מה שהפך את זה ללא-ארוע), כמה אלפים בהצפות בניו אורלינס (אבל לכל היהודים שלום, כי זה היה עונש של הקב"ה על ההתנתקות), ורפול הספיק להפוך לנמל, שלב ראשון בדרך למחיקתו מהתודעה.

רק לפני שנה לימור לבנת היתה שרת חינוך, ורונית תירוש הסגנית שלה, וביחד הן עשו הכל כדי להפוך את החינוך למכשיר תעמולה לאומני, וחלקנו התגעגענו עמוק בלב ליוסי שריד בתפקיד שר החינוך; אלא שמאז הוא פרש מהפוליטיקה, הן נפרדו, והן עדיין מחריבות את החינוך. לא תמיד הטובים מנצחים; למעשה, בדרך כלל לא. חשוב לזכור את זה לפסקה הבאה.

רק לפני שנה (או שנתיים? או חמש? או בכל ההזדמנויות) הילכו עלינו איימים ש"או-טו-טו יש לאיראנים גרעין", ולא פיסטוק כמו שהם שלחו לנו בשנות השמונים, ושרק אם נתקצב את צה"ל כדי להתמודד עם האיום אנחנו נשרוד, ולמרות שתיקצבנו, עכשיו הודיעו לנו שזה יהיה במרץ, מיד אחרי הבחירות, ושמפקדת חילות השדה עוברת לקריה. יהיה חם, עם כל הגרעין האיראני, והקצינים צריכים להרגע בספא.

רק לפני שנה התווכחנו בעבודה אם יש סיכוי שהבורסה תעבור עד סוף החודש את המספר הדמיוני של 630, הימרנו שכן (והפסדנו), אחר כך הימרנו שלא (והפסדנו), ואז הפסקנו להמר (ושוב הפסדנו. שימון, מאחוריך). רק לפני שנה התווכחו "האם מחירי הבורסה מנופחים?", רק שמאז הם עלו ב-20-30%. והויכוח נמשך.

ככה זה במדינה הזאת, שבה הדגים במקרר נעלבים אם אתה עוטף אותם בעיתון מאתמול, כי הם כבר קראו אותו הבוקר בקפה על שפת האגם. אפילו סיכום שנה נורמאלי אי אפשר לעשות.