מדיניות ההבלגה

להתמכרות הסדרתית החדשה שלי קוראים Weeds. "העשב של השכן" בעברית; תרגום מחורבן, אבל איזו סדרה מופלאה. אני לא חושב שראיתי עד היום סדרה אחרת שבועטת בצורה כל כך חזקה בגוויה של החברה האמריקאית; לפחות לא מאז הסופרנוס. אלא שבניגוד לסופרנוס שהדמויות שלה הן עבריינים בכל מיני רמות, כאן מדובר על אנשים נורמטיביים. כמעט.

תקציר העלילה: עקרת בית חביבה, מפרבר עשיר בקליפורניה, שיום אחד מתעוררת עם שני ילדים, בית יקר, ובעל מאוד מאוד מת. איך תתפרנס המסכנה? פתאום היא קולטת שכולם סביבה מעשנים גראס, בכל מקום - חברי מועצת העיר, וכלה בילדים בבית ספר. גיסה, שיחיה, מפנה אותה לחבר ותיק שיכול למכור לה, והיא הופכת לסוחרת בזעיר אנפין.

את הקומיק ריליף של הסדרה, מספקת המשפחה שמוכרת לה את הסמים. משפחה שחורה, עם המון "נסיון בתחום", שבנוסף לאספקת החומר, מספקת לה גם עצות וחכמת חיים. משפטי מופת כמו: "לך יש עובדים, ולעובדים שלך יש עובדים. חיילים. החיילים לא יודעים עלייך, והעובדים שלך לא יודעים עליי. ותשיגי לעצמך טלפונים חד פעמיים!". אין ספק שכל סוחר סמים בתחילת דרכו יכול להפיק ידע חשוב מהסדרה.

בנתיים, הילד הקטן שלה משתגע, מתחיל לירות בחיות, לכתוב גאנגסטר ראפ ולצלם סרטים סטייל המורדים בעיראק; עוזרת הבית מנסה למצא הוכחות ל"עבודה הצדדית" של בעלת הבית, גיסה מגיע מרחוק ומתחיל להנעים את זמנן של השכנות והיא מנסה לתמרן בין להיות אמא ללהיות פאבלו אסקובר. או כמו שנאמר באחת משיחותיה עם גורם פלילי שהיא פגשה במקרה:

"Where's your family?"

"In Atlanta"

"Don't you miss them?"

"I'd miss them more if they were dead"

כל פרק שופע אמרות שפר, ודיאלוגים בסגנון טרנטינו, ובסיומו אתה מרגיש צורך בלתי נשלט להתקשר לחברים שרואים את זה ולשתף. פשוט בגלל שהם מכניסים פנימה המון קריצות שמבינים רק בצפיה שניה. לרוץ להוריד את הפרקים עד היום, ולשבת להתמוגג בכל יום ראשון.

למי שכבר הצטרפו - בפרק עם סאנג'י, כשהגיבורה הולכת לפגוש את החיילים שלה, על החולצה שלה כתוב Ganesh. אל המזל ההודי. זה הומור פנימי.