מדיניות ההבלגה My back is sore, my knees are bent, I am the hi-tech working ant |
| 1/2006
 אבל לייט
ההוויה הישראלית לא מבינה את מושג ה"גסיסה הממושכת". זה לא קיים באתוס שלנו. הפעם הקודמת שמישהו גסס בצורה כל כך ממושכת, היתה בחודש פברואר של איזושהי שנה; זה היה ביום שבת גשום וסגרירי, והטלוויזיה הירדנית הראתה תמונות של בית החולים המלכותי בעמאן, והקריאה פסוקי קוראן ובסוף היום חוסיין מת. איתו, אמר יוסי עוזרד באותו לילה ברדיו, איתו מת הקונצנזוס.
אנחנו רגילים לחיים מהירים, ולמוות מהיר. אנחנו לא רגילים לראות את המנהיגים שלנו "על ערש דווי". מבחינתנו, הם או בלשכה, או בדרך למיון באיכילוב, או מתים. בגלל זה כל כך קשה לנו להתמודד עם המצב של שרון. מבחינתי, אחת ההוכחות לזה, היא מה שמנגנים ברדיו - רגע שמים את "תוכי יוסי", שאגב, הוא שיר מעולה ליום שבו יוסי שריד יבדלט"א ילך לבית עולמו; ורגע אחר כך, כנראה בעקבות תלונות מאזינים, עוברים למוזיקת ריקודים.
הטלוויזיה, מבחינתה, לא הרבה יותר טובה בעניין הזה - הם מתנהגים קצת כמו בזמן פיגוע; כולם מראים את כל התמונות, וממחזרים את אותו חומר, תוך זהירות מירבית כדי שלא יתפרש כאילו הם קוברים את שרון בעודו בחיים. משפטי "גם אם הוא יחיה, ואנחנו כמובן מקווים שהוא יחיה, מבחינה פוליטית, זה סופו של עידן" נזרקים על ימין ועל שמאל (ובמיוחד על מרכז - טומי לפיד מאוד אוהב אותם). מיד אחרי הדיבורים האלה, עוברים לסרטים עצובים - "השעות", בערוץ שתיים, סרט שאחרי שרואים אותו נותר רק לקצוץ ורידים דק דק ולתבל בקטשופ.
כמו כל ארוע בעל חשיבות לאומית, גם זה מכתיר את "גיבור הרגע" שלו; פרופסור שלמה מור-יוסף, עד יום רביעי בערב מנהל בית חולים אפרפר. איכשהו, אם אהוד אולמרט יזכה בבחירות, אני חושב שיש לו מועמד וודאי לתיק הבריאות. ובתוך כל אלה ישנן גם המחוות הקטנות, של האנשים הקטנים - אותן מחוות שבאות מתוך אנושיות שעוד לא קולקלה בציניות; של הילדים שבאים לבית החולים עם ציור, ומאחלים לאריק בריאות, ושיחזור לאכול (איכשהו אני לא בטוח שזאת המלצת הרופאים), ולשתות מים.
אז תבריא, אריק, ושתה הרבה מים, ותחזור לחווה לגדל את נכדיך בשיבה טובה; עשית את שלך למען העם - לטוב ולרע, לשלום ולמלחמה. רק תפסיק להחזיק אותנו ככה, כי לא נוח לנו עם האבל-נטול-אבל הזה, כשאתה עוד בחיים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
