מדיניות ההבלגה

יום שישי בבוקר. אני חוזר מהצפון הרחוק, פונה שמאלה בצומת עמיעד. פתאום - חייל. מוזר לי, חייל באמצע שום מקום, בב' של ראש השנה. אני עוצר לו. הוא צריך לכרמיאל; עולה, ומסתבר שהוא נוסע כל הדרך לחיפה. נוסעים, מוזיקה, הוא משרת בבסיס ברמה. אמא שלו גרה בפתח תקווה, אבא שלו חזר לרוסיה. עושה עכשיו את שאריות הדפוק שלו, על סירוב פקודה וכמה נפקדויות. מתכנן להשתחרר, ואז להתחיל ללמוד מוזיקה. דיסק הזבל באוטו שלי מוצא חן בעיניו - במיוחד רה רה רספוטין. חובב בוני אם, הילד. רעש של מטבעות מצלצלים. נפל לו כסף מהכיס; מוצא את הכסף.

אני מקפיץ אותו בדיוק למקום שהוא צריך; ימים נוראים - אי אפשר לעשות יותר מדי מעשים טובים. הוא יורד, ואני נוסע הביתה. אחרי דקה, צלצול לא מוכר. אני מושיט יד, ומוצא טלפון נייד לא מוכר. אני עונה; שכח את הפלאפון שלו אצלי. אני אומר לו שיתקשר בערב, ואני אקפיץ לו את המכשיר. אני מגיע הביתה, אוכל, והולך לנוח. אמא שתחיה מוצאת לנכון לכבות את המכשיר שלו; אני מנסה להדליק אותו חזרה, והוא חסום על ידי סיסמא. אני מנסה 3 פעמים, והמכשיר נחסם טוטאלית. אורנג' יכולים לעזור רק ביום ראשון. אולי.

ערב. אני כותב מודעה, והולך לשכונה שבה הורדתי אותו. בעל הקיוסק ראה אותו, אבל לא יודע לאן הוא הלך. כן ירבו אנשים כמוך, הוא אומר לי. איך יוצא שאני מנסה להיות נחמד, ובסדר, ובסוף מרגיש אשם כשהכל מתחרבן?! ועוד בימים הנוראים...