מדיניות ההבלגה

עונת השביתות שוב מתחילה; בכל שנה, עם פרוס הסתיו במקומותינו, נולדת לה שביתה. בשנים כתיקונן זה מתחיל בקטנה - קצת רשויות מקומיות, זבל ברחובות, אחר כך קצת תחבורה ציבורית. נתב"ג תמיד מעורר הדים, כי זה מצטלם טוב, והכי טוב בנתב"ג - התורים במכס (בודקים? לא בודקים? אמרו שלא בודקים, וקנינו מקרר ושלוש קילו קוק! פתאום בודקים! מה זאת אומרת מחרימים?). אחר כך משרדי ממשלה, תורים במשרד הפנים ב"יום חריגים", סיפורי זוועות על נכים שלא מקבלים שרות ממשרד הרווחה (לא ביטלו אותו עדיין? ביבי, לפעולתך), ובסוף, כשכלום לא עוזר - יומיים של שביתה כללית שבסיומם חוזרים לשגרה. הפעם התחילו ישר מהסוף...

בתור ילד אני זוכר את השביתות ככיף צרוף - אמא ואבא בבית, אין בית ספר, והחנויות פתוחות. (זה יותר טוב משבת!) לאט לאט, למדתי להכיר יתרונות אחרים בשביתה - אין דוחות חניה, אין מכס... מה רע? היום זה סתם משהו שלא ממש נוגע לי. אולי סתם מעצבן לפעמים, כשבשנה שעברה לא יכולית להוציא תו חניה במשך שלושה חודשים.

אז זהו, שאולי הפעם זה כן נוגע לי. הפעם לא שובתים על תוספות שכר, ולא על 'צמצומים' או 'התייעלות'. הפעם שובתים על משהו הרבה יותר עקרוני. השביתה הזאת היא על לקבל כסף על עבודה שעשית. זה על כסף שמגיע לעובדי הרשויות כבר המון זמן, ולאף אחד לא איכפת. זה לא מעניין אותי אם הרשות "מובראת", "חולה", "גוססת", או "מתה". העובדים צריכים לקבל את הכסף שלהם. הממשלה לא יכולה להסתתר מאחורי "לא עובדים שלנו...", כשהיא זו שמאשרת את תקציבי הרשויות, כשראשי רשויות סועדים על שולחנם של שרי הממשלה, וכששרי הממשלה מעודדים מינויים פוליטיים.

מעל הכל, מרגיזים אותי כל מי שאומרים "למה שדה התעופה שובת אם בעראבה אין משכורות?". זה כל העניין מאחורי ארגון עובדים. מי רשאי לשבות בתנאים האלה? רק מועצת עראבה? למי בדיוק יהיה איכפת? אז אני בעד השביתה הזאת; בעד לחנוק את המדינה, ואת הממשלה המושחתת והשבעה שלה. בעד פיטורין של כל ראש רשות מקומית (כולל כל המינויים הפוליטיים של), שנמצא בגרעון בגלל פרוייקט גרנדיוזי, ולא משלם בגלל זה משכורות.