מדיניות ההבלגה

אתמול בערב הוקרן בטלוויזיה סרט, שראוי היה לקשור כל אחד מאיתנו מול הטלויזיה ולהכריח אותנו לצפות בו. "מחסומים" קוראים לו, ומכל הערוצים הוא הוקרן דווקא בערוץ 2 - יקיר הממסד. סרט על הווי המחסומים. על אמהות, אבות וילדים, על זקנים ועל סטודנטים שכל מה שרובם רוצים זה להגיע הביתה, וכל מה שעומד בינם לבין הבית הוא חייל. בן 19, אולי 20, שהטילו עליו להיות החוק, השופט והמוציא לפועל בכל הבית-דין שדה שאנחנו עושים לפלסטינים.

פעם, מזמן, הציגו סרט על ההעפלה. אולי אקסודוס. היה שם קטע על אוניית מעפילים עם אמהות, אבות, ילדים וזקנים שמגיעה לחוף. כאן חיכו להם הבריטים שכיוונו אליהם נשק. הסרג'נט הבריטי המרושע הורה להם לא להתפזר תוך איום שהוא יורה, אלא שהמעפילים בהיותם אנשים שאין להם מה להפסיד התפזרו. ואז אמר אחד החיילים הבריטים "עכשיו הזמן להחליט אם אנחנו גרועים בדיוק כמו ה bloody germans". הסמל ויתר ולכולנו היו דמעות בעיניים. צדקת הדרך של עם הנאבק על חרותו חדרה אף אל לב האבן של הסרג'נט הבריטי הקשוח. העם חוזר לארצו. היום התהפכו היוצרות, ואנחנו בצד השני של הנשק. היום החיילים שלנו הם העומדים בין עם לביתו; בין עם למדינתו. מי שתוהה איך נוצרת תעשיית מתאבדים שיילך לצפות בסרט הזה. מעשים של ייאוש צומחים באין תקווה, ותקווה נגוזה כשאין לך מה להפסיד.

כשנותנים לילדים כח בלתי מוגבל, הם עושים דברים בלתי נסבלים. כתבו על זה אפילו ספר; בעל זבוב. אבל במשרד הבטחון הפסיקו לקרוא ספרים. ילדים עם כח בלתי מוגבל גורמים לאנשים לעמוד שעות בגשם ובשלג בדרך לבית חולים, ובסוף היום שולחים אותם חזרה הביתה. ילדים עם כח בלתי מוגבל, מגיעים למסקנה שמי שעומד מולם אינו אדם אלא חיה, ומתייחסים אליו בהתאם.

מהעיניים של חלק מהילדים האלה מנצנץ הייאוש. חלקם אולי רואים את בני דמותם בתור, אבל הם ממשיכים למלא פקודות כי זה מה שהמדינה דורשת מהילדים שלה. מהעיניים של אחרים מנצנצת האדנות. אותה אדנות בזויה שמנצנצת בעיניים של הKKK כשהם מדברים על כושים. בעיני עצמם אין פטריוטים מלבדם, וכולם צריכים להשתחוות להם. נדמה שהם עושים את תפקידם מתוך הנאה סדיסטית. מעניין איפה הם ימצאו את אותו סיפוק בסוף השרות שלהם.

אם אלתרמן היה כותב היום, אולי היה כותב כך:

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

מנורבגים, מצ'כים, מבריטים

ובשמור ילדינו על יד מחסומים

ילדים יהודים, ילדים חכמים

בחושבם כי דמם עליון על דמים,

צועקים הם על אם: אל תביטי!

הסרט נגמר, וכדי לנחם את הוועדה לזכיונות נתנו לנו קצת מצה"ל שאנחנו אוהבים. קליפ של חני פירסטנברג במדי צבא. שנו היטב ישראלים יקרים. צבאנו הוא המוסרי בעולם, הוא שר יפה, יש לו לחיים שמנמנות וחיוך מקסים. התביישתי להיות חלק מזה. התביישתי שאני משרת במילואים, וששירתתי בצבא הזה. עם, או בלי חיוך מקסים.

אני רק מחכה ליום שבו הפלסטינים פשוט יצעדו, בלי נשק ובלי איומים אל המחסומים ולא יעצרו בהם. או אז, נוכל גם אנחנו לדעת אם אנחנו גרועים בדיוק כמו ה bloody germans.