מדיניות ההבלגה

כמו בכל בוקר קמתי להזיז את האוטו ב7:30. אני יוצא מהבית, ונראה כמו המפלצת מלוך-נס; לא הסתרקתי, לא שטפתי פנים, כלום. מגיע לאוטו, יוצא מהמקום המאולתר, סיבוב קטן ואני במקום החוקי. עכשיו כל מה שצריך זה מספיק כח רצון בשביל לקום מהאוטו ולחזור למיטה, לא משימה פשוטה בהתחשב בזה שהשעה 7:30 לפנות בוקר.

אז אני יושב עוד כמה דקות ושומע קצת מחדשות הבוקר - ההוא גנב, ההוא רצח, ההוא אנס, כמו שאמר בראבא במערכון של הזקן הפולני בקופת חולים זמנהוף. בזמן הזה, שישבתי באוטו מגיעה גברת, פותחת את מכסה המנוע שלה (של האוטו; לא סוג של רמיזה מינית) ומתחילה להתעסק עם מה שבפנים. היא נראית די מיואשת, ולא ממש יודעת מה לעשות. מדי פעם היא מסתכלת בכיוון שלי; במחשבה לאחור, המראה של איש מרוט שיושב במכונית ב7:30 בבוקר, הוא אכן מוזר. מתוך הכרותי עם בנות, מנועים והקשר ביניהם (או כדברי הזוגה: "איך בודקים שמן-מים? אה, מבקשים מהאיש הנחמד בתחנת דלק...". לזכותה ייאמר שזה היה בצחוק) יצאתי מהאוטו ושאלתי אותה אם היא צריכה עזרה.

"למה אתה מניח שאני לא יודעת מה אני עושה? למה אתה לא מסוגל להתמודד עם זה שאני אישה ואני מבינה במנועים? מה, רק בגלל שאני אישה אתה חושב שאני לא מבינה בזה?". אני לא מסוגל להתמודד עם שטף מילולי כזה על הבוקר, ולכן אמרתי לה "יום טוב" והלכתי. זה מה שמקבלים בימינו על נחמדות.

בפעם הבאה שאני רואה אישה תקועה עם רכב, באמצע הכביש משום מקום לשום מקום, בלילה, אני פשוט אצעק לה "תלמדי מכונאות!"