היחס שלי למפלגת העבודה הוא אמביוולנטי, מימים ימימה. העבודה, בשבילי, היא "הרע במיעוטו". מגיל 16 בערך, אני מבלה את החודש לפני הבחירות (והיו הרבה הרבה בחירות מאז) בנסיונות לשכנע את הסובבים אותי לא להצביע להם אלא מרצ. מצד שני, כשאני ניצב לבדי ברגע ההכרעה הדמוקרטי, היד רועדת ומגלה משיכה מוזרה לפתק שלהם. עד היום, נדמה שהצלחתי לעמוד בפיתוי.
אלא שמפלגת העבודה, מצידה, עושה הכל כדי להקל עליי את הדילמה. אחת לכמה שנים, ובסמיכות מתמיהה לדו"ח מבקר המדינה, נכנסת המפלגה להיטהרות. מנסה למצב את עצמה כלוחמת בשחיתות. לוקחים את אופיר פז-פינס, ושמים אותו בכל תוכנית ראיונות: "צחי הנגבי ממנה - אנחנו ישרי דרך!". "ביבי מפריט את המדינה לעשירים - אנחנו לא! (במיוחד כי אנחנו לא בשלטון...)" יגיד את זה מספיק - אולי גם הוא יאמין בזה.
אלא שכרגיל במפלגת העבודה, כשטוענים אקדח בתחמושת חיה, טבעה של המפלגה הוא לירות לעצמה ברגל. בזמן שאופיר מבלה אצל רפי רשף, היכן הם פרס, פואד ושאר חברי הכנופיה? מסתבר שהם היו בבר מצווה. במונקו. אצל איזה מולטי מיליארדר יהודי. כל זה היה סביר, אלמלא שילם המולטי את כל הוצאות הטיסה והאירוח. טוב להיות בכיר במפלגת העבודה.
ולמה נזכרתי בזה? כי ועדת האתיקה של הכנסת דורשת מהם להחזיר את הכסף שהם לא שילמו. הכסף כמובן לא הוחזר, והח"כים ב"אין תגובה". וככה הם פתרו לי את ההתלבטות גם לבחירות הקרובות. איך הם מצליחים לירוק על התדמית הציבורית שלהם בצורה כל כך מוצלחת בכל פעם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
