מדיניות ההבלגה

אני רוצה לפנות אליך, כי עצבנת אותי.

אליך, האיש שבסרטים ובהצגות (אני מתנצל אם אני מאשים אותך על לא עוול בכפך, שאתה הולך להצגות) משאיר את הסלולארי דלוק, כי "אולי משה יחפש אותי".

אליך, שמרגיש צורך לענות למשה, ולספר לו שאתה בדיוק בסרט מצויין, לפרט קצת על העלילה ולקבוע איתו למסעדה אחר-כך, הכל להנאתם של שאר הצופים.

אליך, שבפקק יורד לשוליים, כי "בחייך, משה מחכה לי בעבודה", ובתור בקופת חולים או בביטוח לאומי נדחף, כי נדמה לך שהזמן שלך יותר יקר מאשר של כל היתר.

אליך, שנוסע בנתיב השמאלי, ולמרות שמהבהבים לך עם האורות מאחור ממאן לזוז, כי אתה בדיוק בשיחת טלפון. עם משה.

אליך, שחונה על שני מקומות חניה, כי לא בא לך להתחיל "קדימה, אחורה" וליישר את האוטו.

אליך, שמאט ליד תאונות, כי אולי צריכים שם עזרה שרק אני יכול להושיט, למרות שיש במקום שלושה אמבולנסים, שתי כבאיות, וניידת משטרה אחת.

אליך, שצופר להולכי רגל במעבר חציה. כמה זמן לוקח לעבור, סבתא?

אליך, שצופר כשהרמזור עוד לא הפך לירוק, כדי שיהיו עם הרגל על הגז ולא תצטרך לחכות את החצי-שניה הנוספת.

אליך, שכשאתה עומד בתור צועק על כולם שיזוזו, אבל כשאתה מקבל שרות, העולם יכול להתפוצץ.

אליך, שעובד "שחור", למרות שהוא מרוויח ב"ירוקים", ובאותו זמן גם חותם אבטלה בלשכה, כי "כולם עושים את זה; גם חבר שלי משה...".

אליך, שמאפר על העציצים של השכנה ("מה קרה, גיברת? זה דשן!"), מנפנף במגבות אחרי שאתה חוזר מהים מעל הכביסה של השכנים מלמטה ("סך הכל קצת חול! ממילא יש את זה באוויר!"), ועושה מנגל בגינה המשותפת פעם בשבוע ("מה קרה, מה זה דשא פרטי שלך? לא! זה דשא של כל הדיירים, ואני רוצה לעשות בו מנגל היום!")

אליך, שבא בטענות לוועד למה הבניין מטונף, אבל אישתך זורקת תחבושות היגייניות מהחלון.

אליך, שכדי לישון שנת צהריים כמו שצריך, שולח את הילדים לשחק ברחבה של הבניין, בין שתיים לארבע.

אליך, האיש שבטיסות קם מהכסא ברגע שהגלגלים ניתקים מהקרקע, ומתחיל לצעוק "יו, משה, תראה, רואים ת'בית!".

אליך, שבמלון בחו"ל בודק את היציבות של הכיורים, ועד כמה חזק הברזים מחוברים לקיר, ומה, לא תיקח הביתה מגבות מקלאבהוטללוטראקייוון? מה, רק למשה יהיו?

אליך, שאחר-כך, בנחיתה, קופץ מהמקום בשניה שאומרים "נא להישאר במקומותיכם...", כי יש לך חבילה ממש, אבל ממש גדולה לקחת מהדיוטי-פרי.

כולנו פגשנו אותך, וכולנו יודעים שזה תמיד אותו בנאדם; אותו "ישראלי מכוער". אני רוצה לפנות אליך בפניה אישית נרגשת. נשבר לי הזין ממך. תעשה ניתוח פלאסטי ותיפטר מהכיעור הזה. ובאותה הזדמנות, משה, חנך את החברים שלך.

בעקבות העובדה המצערת שיש לי אוטו, אבל אין לי רחוב לנסוע בו, אני תופס טרמפים עם אנשים מהעבודה. הבוקר, נסעתי עם א' שגרה לא רחוק ממני. א' ניהלה שיחה עם הבנק. אני הצטרפתי בשלב מתקדם (יחסית) של השיחה, אם כי, כפי שיסתבר בקרוב, אין דבר כזה 'מתקדם' כשמדובר במערכת הבנקאות הישראלית.

...

א': אבל דיברתי איתכם! ביקשתי לא לחדש את הפיקדון!

פקידה: אני אברר עם המוקד הטלפוני, ואחזור אלייך. דרך אגב, למה את לא הולכת לסניף ונותנת את ההוראה?

א': כי הסניף שלי בירושלים ואני בת"א

פקידה: אז למה את לא מעבירה חשבון?

א': כי אי אפשר להעביר חשבון

פקידה: בטח שאפשר!

א': באמת?

פקידה: כן; סוגרים את הישן, ופותחים חדש.

א': זה לא נשמע לי כמו 'להעביר'. זה נשמע לי כמו 'סגור את החשבון הישן, תעשה את כל המנהלות שכרוכות בזה, תחתום על מליון טפסים, שלם עמלות על כל דבר זז'... בכל אופן, אני לא מתכוונת לעשות עכשיו את כל הבירוקרטיות.

פקידה: טוב. אני אחזור אלייך.

עוברות חמש דקות. טלפון מצלצל

א': שלום

פקידה: שלום, זאת הפקידה מהבנק

א': כן

פקידה: תראי, העבירו לך את ההוראת 'אי-חידוש' לפקדון הישן. אבל אני רואה שיש לך המון כסף פנוי בחשבון; למה שלא תעשי ממנו פקדון?

א': מה הריבית לשבועיים?

פקידה: 1.5% שנתי.

א': ואת חושבת שבשביל 14 שקל משתלם לי לעשות את הפקדון הזה?

פקידה: אהה... האמת, שכשאני חושבת על זה, אז לא.

א': משהו יותר משתלם, יש לכם?

פקידה: כן, אבל את צריכה לבוא לסניף בשביל זה.

א': אבל הסניף שלי בירושלים...

פקידה: אז למה את לא מעבירה את החשבון?

...

וכך נמשכת לה השיחה על מי מנוחות. תחי הקידמה, תחי האוטומציה, הפקיד שמול המסך ינצח.

12:00 בלילה, יום חמישי. אני מנסה לשוא להרדם, למרות שזה היה שבוע קשה. מה שעומד ביני לבין ממלכתו המבורכת של מורפיאוס, הוא ערב גיטרות שהשכנים מהבניין ממול מארגנים. לא על הדשא, רחמנא. בתוך הבית, אבל עם חלונות פתוחים. מנגנים כל הזמן את אותו אקורד מסכן, ומצמידים לו בכל פעם מילים קצת שונות. אולי כדאי שיילכו לכוכב נולד. יש בי כבר רצון אז לסדר להם ביקור לילי של החברים בכחול, אלא שאז זוגתי אומרת לי "אל תהיה הזקן הנרגן". שתקתי, ואחרי זמן מה גם המוזות שותקות ואני יכול להרדם.

6:37 בבוקר, יום שישי. טרק האוס, עם סימפול של שינייד אוקונור משמש פס-קול להתעוררות שלי. בדרך כלל אני מחבב את שינייד; מזכירה לי את אירלנד, שזה תמיד עושה לי טוב. אני חושב שמלבושי ההאוס שהצמידו לה, או שאולי השעה הלא-שגרתית, גורמים לי לשנוא. אותה, את מי שמנגן אותה, את העולם. איש רגוע אמר לי פעם הסימן לזה שהוא עייף מדי, זה שעוברת לו בראש המחשבה לשים לילד כרית על הפנים לכמה דקות רק כדי לנמנם טיפה. אני מסוגל בשלב הזה לחנוק בידיים ריקות את המנוול. אני יורד למטה, ומזהה את הדירה בוודאות. לפרוטוקול. לרגע אני חושב להוריד להם את הפיוז, ואז כשהם יוצאים להרים אותו, לטרוק להם את הדלת (יש להם דלת שנפתחת רק מבפנים). הפנטזיה מצליחה להעלות לי חיוך על הפנים, שזה לא מעט ביום שישי בשעה שש וחמישים.

3:30 אחרי הצהריים. יום שישי. השכנים מהבניין על יד (לא ממול. זה שלידו) משפצים בקומה רביעית. כמו בשיר על מניח הלבנים האירי, הם מחליטים שזה מיותר להוריד את הדברים במדרגות, והם זורקים אותם. יש תחושה קלה של עזה - רהיטים עפים מסביב, קולות התנפצות של עץ וזכוכית. שכנה אחת יורדת ומתחילה לאיים לקרא למשטרה, כי מטח תועה של פסולת בניין כמעט הרג אותה. אם היא תמשיך לצעוק ככה, אני יכול לראות איך היא מתה בייסורים קשים.

4:00 אחרי הצהריים. הזונה מלמעלה, בבניין שלי, מחליטה שכבר ארבע, ושעכשיו זמן טוב להתחיל לשמוע אביב גפן בקולי קולות. אחריו שוב שינייד, הפעם בביצוע מקורי. לבסוף היא מכבה את המערכת, ומתחילה להזיז רהיטים, ולהתרוצץ ברחבי הבית. בקבקבי עץ. פעם, בתקופת נינט שלה, הלכתי לבקש ממנה להנמיך. היא שאלה "למה?". אז מה אם אולי יש אנשים שבטעות מנסים לישון? אני שומעת מוזיקה, ושיתפוצץ העולם.

5:00 אחרי הצהריים. הנכדים באים לבקר את השכנה הפרסיה בדלת ליד. עולים ויורדים במדרגות כל הזמן, וצועקים. אבל מה, נמנע מסבתא את התענוג שבלראות את הנכדים שלה פעם בשבוע, ביום שישי? בתוך הבית - מהומת אלוהים. אחד לקח לשני צעצוע; השני הגיב בפליק. מלחמת איראן-עיראק זה אינצידנט קטן לידם.

6:30 בערב. השכן בבניין ממול חזר לשינייד אוקונור. טוב לראות שיש לו טעם עיקבי. הערב אין לי שום כוונה לוותר לו על הביקור של רשויות אכיפת החוק.

רק כדי לסבר את האוזן. בשוויץ יש חוקי עזר עירוניים שאוסרים להוריד את המים אחרי 1:00 בלילה. עשית קקי? יופי חמוד. תוריד בבוקר, כי עכשיו השכנים ישנים. למעשה, מעטים המקומות שביקרתי בהם, ושעוצמת הרעש שלהם דומה לישראל. אלה שכן - אנחנו לא רוצים להידמות להם (המילה הודו מרחפת בראש). למה זה חייב להיות ככה? ולמה לעזאזל כולם משוכנעים שזה "מקסים באוטנטיות שלו"? האם לא הגיע הזמן שאנשים יירדו מהעצים, ויחשבו שכשהם מטביעים את עצמם ברעש, הרמוני ככל שהוא, זה משפריץ גם על אנשים אחרים? ולמה אף אחד לא עושה כלום בקשר לזה?!