ושוב בטח לא תבינו מה זו הכותרת המשונה הזו שבר תמיד בוחרת?

הגיטרה שלי.

רק בשני שיעורים הייתי ואני מרגישה שהיא החברה הכי טובה שלי, הכי מבינה אותי.

אז נכון שהיא חפץ דומם, אבל הצלילים של כל האקורדים האלה כ"כ כ"כ יפים. אני לא מצליחה להבין איך כלי מעץ יכול להיות כזה כיפי ומשחרר לנגן בו. אני באמת לא מבינה.

כל הזמן אני רוצה לנגן בגיטרה, כל הזמן אני רוצה להתאמן, יותר ויותר. זו  מין תשוקה כזו.

בערב, בעיקר, בשקיעה, אני יושבת לי בחדר ומנגנת רצף צלילים קליל. או מז'ור. שזה כבר עצוב.

אני רק שני שיעורים בגיטרה, ואני עדיין מרגישה כאילו זה שנים. כאילו היא מוכרת לי, כאילו להחזיק אותה זה המצב הנורמלי שלי והכי טבעי שבעולם.
                                                                                                                         
אין מבחנים.

אין מבחנים.

אין מבחנים.

אין מבחנים!

אני באמת חושבת שאף אחד מכם מבין מה זה בשבילי.

אין יותר את החרישות האלה עד 11 בלילה,

אין יותר לקרוא את הסיכום פעם אחרונה במיטה עד שהעיניים שלי נעצמות מעצמן,

אין יותר לשנן דברים בע"פ,

אין יותר לחלום על משוואות ונעלמים ועל מלחמות תעשייתיות וצרפתיות,

אין אין אין.

הקלה, הקלה כזאת גדולה.

ימים של שקט,

הנה הם באים.

היום הייתי בבריכה עם היפה שלי (:

שקוד, היה הכי הכי כיף בעולם.

וסופסוף תפסנו קצת שיזוף אה ? :D

אני אוהבת אותך שזה אין לתאר 3>

וכמו שאמרנו – אם לא היינו נפגשות בבצפר הגורל היה מפגיש בינינו. פשוט ככה (:

וואה – וואה,

בזמן האחרון יוצאים לי פוסטים עמוקים כאלה ועל כל מיני נושאים,

נראה לי צריך לחזור לגרסת ה- "בא לי תפוז". XD

3>

לפעמים אתם כאלה נושנושים.        

 רק לפעמים, כן? D: