בד"כ, אני באה לפה עם משהו מוכן שכבר חשבתי עליו שהקשתי את הסיסמא שלי בישראבלוג, או שחשבתי עליו כשהתיישבתי על הכיסא המתוקי שלי ונכנסתי לאינטרנט :) אבל עכשיו באתי בלי משהו מכוון אחד, באתי עם מיליון ואחד דברים!

חשבתי על זה, שאי-אפשר להרכיב פוסט רגיל אם יש לך לכתוב כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה דברים להוציא אל העולם.

אז תסלחו לי, אבל זה היה פוסט לא כל כך שגרתי(: [למרות שאין לי כ"כ פוסט שגרתי..P: ]

SO HERE I GO. אז ככה. מה זה לקחת ללב? מה זה לקחת דברים כל כך קשה? נכון, בכל אחד מאיתנו יש טיפה רגישות,

או במקרה שלי טונה של רגישות, אבל חשבתי על זה, שלקחת ללב זה כל כך.... מטומטם!  כן, כן, פשוט ככה! (:

לקחת משהו ללב אומר שאתה מקשיב למשהו שמישהו אמר, אתה מפנים אותו, המוח שלך מחליט אם לתיי'ק את זה תחת דברים

שאתה אוהב או לא אוהב, ואז אתה מחליט בתת-מודע מה לעשות עם זה. לקחת ללב, זה בעצם לקחת נגיד, הערה של מישהו,

ולהכניס אותה ממש ללב שלך. תדמיינו לב, הלב שמזרים לנו את כל הדם לגוף.... תדמיינו שמישהו אומר לכם משהו ואתם לוקחים את זה לשם. למקומות הכי רגישים שלכם, שם חבויים כל השמחות שלכם, אבל גם כל הצרות. למקום שאתם הכי מתחברים אליו,

המקום שאתם לא רוצים שאף אחד יגלה. המקום הרך, שרק דברים טובים נכנסים אליו...אנחנו נותנים לדברים לא טובים לחלחל לשם באיזשהי דרך שאפשרנו לה, והורסים לנו את כל הייחוד של הפינה הזאת. של הלב. הלב זו פינה חמה, מקסימה, שמחה, אפילו חלקה

עם צרות, וכשאנחנו לוקחים משהו ללב, אנחנו פשוט הורסים את משמעות המילה "לב." אנחנו בעצם באים בהצהרה שכל דבר שאומרים לך ברחוב יכול להכנס לשם, כל הערה של מישהו, כל דבר רע שאומרים עליך. וזה לא ככה. ללב, נכנסים רק דברים באמת חשובים.... כמו אהבה, אכפתויות, נאמנות, רגישות, חברות... תנסו להכניס לפינה המיוחדת הזאת, הלב שלכם, רק דברים טובים.

לימודים. דבר שנשמע כל כך גדול ומפחיד, כלול במיליון ואחד לחצים ותככים, מחברויות ועד שיעורי בית, זה צעקות של מורים,

זה החיוך הזה שראית שקיבלת 94 במבחן, זה ללכת הביתה ולהראות להורים כמה השקעת ושהתוצאות מראות את ההשקעה,

זה להתלבט אם להראות להורים את ה-70, זה לבוא הביתה ולהתחיל לקפץ ולרקוד כי היה לכם יום טוב, וגם לפעמים יום רע.

                                                        זה בצפר.

זו גם השגרה, השיעורים שמגבילים אותנו במעט, וזה אפילו הרבה הרבה עייפות.  כולכם מבינים בטח למה אני מתכוונת, לימודים

זה לימודים לא משנה איך תסתכלו על זה, אבל יש לי הרגשה... שבשביל כולנו, כיתה ח' תהיה מדהימה. זו מין תחושת בטן כזו.

שאומרת לי, "בר, הולך להיות פשוט מדהים. דברים טובים הולכים לקרות." התחושה הזו גם אומרת לי שאנחנו נתפתח ביחד.

נלמד ביחד, נפגש ביחד, נעשה הכל ביחד...ובקיצור? נתגבש. ולקראת השנה החדשה, אני לא יודעת מה אתכם, אבל חשבתי

על זה כמה וכמה פעמים. על מה יהיה, ושאני כבר חטניקית?! אני זוכרת את היום הראשון של כיתה א'. את הילדות המדהימה,

את הריח של הילדות, את איך שהתנהגתי, את מי שהייתי ואיך התבגרתי ונהייתי בר של עכשיו. יוצא לי כל כך הרבה להזכר

בילדות הפלאה הזו, ואז אני אומרת לעצמי, שהיא עוד לא נגמרה! אנחנו לפעמים חושבים שאנחנו גדולים מדי, אבל אנחנו רק ילדים קטנים! ילדים קטנים וחמודים שצריכים להתפתח עוד הרבה. המחשבה הזו מעודדת אותי, והמוח אומר לי לנצל את זה כמה

שאפשר. לנצל את זה, כדי שאני אשב על כיסא הנדנדה כשאני אהיה סבתא ואספר לנכדים שלי איך נהניתי ומה היה עם מי,

כדי שנהיה בני 18 ונלך לדרכנו יהיו טמונים בנו רק זכרונות טובים של אנשים טובים וכמה שפחות תככים, והכי חשוב? כדי שנהנה!  אני סבורה שאפשר להנות מכל רגע ורגע, אפילו אם יש ימים שנשארים בבית? תהנו מזה! אתם צריכים גם זמן לעצמכם! גם אם אתם הולכים למקום שלא-הכי-רציתם-ללכת אליו? לא נורא! העיקר שאתם עושים משהו. החופש הזה חומק מידינו, ומה שאני מנסה להגיד לכם, כמה נדוש שזה נשמע, לאהוב כל רגע ורגע שיש לכם בחופש הזה. וחופש זה הגדרה לזמן

לעצמנו, לאחרים, לחשבון נפש, למנוחה מכל הלימודים, [וגם מזכרת קטנה מהמורות המתוקות למתמטיקה] P: . חופש זה דבר

מדהים, אם יודעים איך לנצל אותו. עוד מעט הכל חוזר לשגרה, ואני מודה שאני מתגעגעת . אני מתגעגעת לבקרים האלה שהשעון המעורר העיר אותי, הלכתי להתקלח ולהתרענן, התארגנתי והצצתי במראה בפעם האחרונה לראות איך אני נראית, לאוטובוס שהיינו מחכים לו ארבעים דקות, לתירוצים שלנו של "לא היו הסעות המורה..." להפסקות שהיינו מדברים וצוחקים, וגם אני מתגעגעת ללמוד! אני מתגעגעת, וזה לא אומר שאני רוצה לחזור, אבל בצפר זה החיים שלנו. בגללו הכרנו אחד את השני, החיים שלנו מסביב הבצפר [95% מהם.]

בקיצור, מה שאני מציעה לכם, זה להשקיע. תשקיעו בעצמכם במעט החופש שנותר, תעשו משהו שאתם רוצים! לא שאחרים רוצים שתעשו, שאתם רוצים לעשות. אתם יודעים איזה כיף זה? ותודו שכל כך הרבה זמן לא עשיתם משהו שאתם מאה אחוז רציתם לעשות. נכון?(: ככה מצב-הרוח ישתפר. אחרי שתטפחו את עצמכם, למשל השאיפה שלי זה ספא P: תשקיעו בבית הספר. תלמדו טוב ותקישבו בשיעורים! לפחות בהתחלה, כדי לעלות על הרכבת. בשבוע האחרון של החופש מומלץ לישון מוקדם, ובשבועיים הראשונים של בית ספר גם מומלץ לישון מוקדם. ותזכרו, שהכי חשוב זה להאמין בעצמכם. רוצים דוגמא?

אני הייתי בקורס קיץ במתמטיקה, כי בעיניי המורה לחשבון שלי ממש לא הסבירה לי טוב את החומר [עובדה שח"כ הצלחתי.].

הייתי בקורס קיץ, השקעתי 4 ימים רצוף, זתומרת דחסו לנו את כל החומר של השנה! לא יצאתי מהבית, [ואני טיופס שיוצא כל הזמן...] ישבתי ולמדתי. כמעט בלי לשתות ולאכול. נכון שתמיד השקעתי מלא-מלא-מלא בבצפר ויצאו לי ציונים ממש טובים, [זה חשוב לי...] אבל לשבת כל היום, וזה לא ביטוי, כל היום כמעט בלי לאכול, זה מטורף. האמנתי בעצמי, ידעתי שאני הולכת לעבור ולעלות הקבצה כמו שהיה ברור לי שאני הולכת לעשות, ותנחשו כמה קיבלתי במבחן הארוך הזה? 94.

כן, אני מאוד גאה בעצמי. וראיתי שאני מסוגלת. אז בטוח גם אתם ;] עוד מעט השגרה חוזרת, עד החופש המהמם הבא, ואני ממש שמחה :) כולם אומרים את זה, שהם הספיקו מלא דברים בחופש. ואני מרגישה את זה גם עליי. אני מרגישה שכולנו הספקנו כל כך הרבה ביחד! אבל... אני לא אוהבת את המילה "הספקנו." זה כאילו לחץ. בוא נגיד... "נהנו מכל-כך הרבה דברים."(: ומאוד נהניתי אתכם אהובים שלי! אז יאללה, תעשו לפחות עוד שני דברים שאתם באמת רוצים לעשות החופש, ושעוד לא נהניתם מהם(:  .

שיהיה לנו המשך חופש נוצץ ומהמם, ומלא בחיוכים, אה? ;]

בר

לקום בבוקר בלי חיוך? זה כמו עדיין לישון.

לצאת מהבית בלי חיוך? זה כמו ללכת לרופא.

לאכול בלי חיוך? זה כמו להחנק.

להדליק את האור בלי חיוך? זה כמו לכבות אותו.

להסתכל במראה בלי חיוך, זה כמו להיות חיוור וחולה.

לשתות בלי חיוך, זה כאילו שותים מים מזוהמים.

לשבת על המחשב בלי חיוך, זה לבזבז את היום היקר הזה.

להתקלח בלי חיוך, זה לא מענג, זה סתם מים שזורמים על הגוף.

ללמוד בלי חיוך, אומר שמה שלומדים נכנס דרך האוזן הזו ויוצא דרך השנייה.

לישון בלי חיוך, יעשה את הסיוטים הכי נוראיים שיש.

לענות לטלפון בלי חיוך, כבר עושה את השיחה יבשה יותר.

לקנות בגדים בלי חיוך, יעשה אותם פחות יפים עליך.

לעדכן את הבלוג בלי חיוך, כבר מביא פחות תגובות.

להכין שיעורים בלי חיוך, יעשה אותם קשים יותר.

להתלבש בלי חיוך, זה כאילו הבגדים לא עולים עליכם.

לפתוח את הדלת למישהו בלי חיוך, נותן הרגשה כאילו הוא הגיע לעבודה.

לחיות את החיים בלי חיוך, זה לא לחיות!

הבנתם? ;] כי נראה לי שכן. אפילו הדברים הכי קטנים בלי חיוך לא נחשבים. החיוך מוסיף את כל הקסם, את כל הברק, הניצוץ,

החן, החיבה, החינניות... הכל! וזה באמת נכון. תחשבו על זה. אתם יכולים לדבר עם מישהו ולהעיר לו על משהו ולחייך, וכבר זה יהיה פי אלף פחות נורא. פחות מעליב ופוגע. החיוך, זה דבר כזה קטן, אבל כזה גדול.

אפשר למתוח את השפתיים ולהגיד "אני מחייך", אבל אני מדברת פה גם על חיוך פנימי.

לחייך בתוך-תוכך, לדעת שהכל טוב והחיים מחייכים אלייך. לא חייבים תמיד לחייך פיזית, אבל לחייך חיוך פנימי ושלו. כמו שאפשר לצחוק צחוק פנימי. זה לא קורה לכם, שאתם שומעים בדיחה אבל לא צוחקים פיזית? למרות שבפנים אתם אומרים:

"איזה מגניב!" כי לי זה קורה. החיוך, החיצוני והפנימי מוסיף את כל היופי לחיים :) ויש מחקרים על זה, אנשים שמחייכים יפים יותר ! (: באמת. אז תעשו טובה, ותנו לי איזה חיוך עכשיו?! (:

יותר גדולל... יותר גדול... יופי! D:

אני אוהבת את כולכם חמודיים שליי 3>

ואם אנחנו יכולים לבכות כל כך הרבה, זה אומר שגם לחייך אפשר באותה מידה ואפילו יותר, נכון? (: 3>