אןןן :]]

עברו שלושה ימים והגיע יום רביעי, היום האהוב עליי ביותר. למה אהוב? כי תמיד

ביום הזה יש לי מזל טוב בלבד. לכן אני כל השבוע רק מחכה ליום הזה.

מיד שעברתי את השומר בכניסה הבחנתי באלינור שרצה אליי ומבט נדהם בפניה.

"ויק? למה לא סיפרת לי???" היא כמעת צעקה, "סיפרתי מה?" לא הבנתי למה היא

מתכוונת. "שאת ומתן..", "נו את יודעת..", הסתכלתי עליה במבט שואל, לא הבנתי

 דבר. "נו, ביחד!" אמרה לבסוף אלינור, "מה???", "מי אמר לך דבר כזה?" הייתי

מופתעת, אפילו מאוד מופתעת, "למה שמישהו ימציא שטות כזאת?" שאלתי את עצמי.

"מה זה מי סיפר?", "מתן עצמו מפיץ את זה בכל בית הספר!" הסבירה. "זה ממש מוזר"

חשבתי והתחלתי להתקדם במהירות לעבר בית הספר.

כשנכנסתי למבנה הצהוב והישן שאליו הייתי באה כמעת בכל יום ראיתי דפים לבנים

תלויים על כל הקירות, ואת מתן, הילד הכי טיפש בכיתה שלנו זה שתמיד מפריע

למורה ולא נותן לאף אחד ללמוד, עומד במרכז המסדרון על גבי שולחן מקושקש

ומספר משהו מלהיב לתלמידים האחרים.

"מה הוא עושה?" שאלתי את אלינור, עדיין לא מבינה מה קורא כאן. "הוא מספר

לכולם על הדייט הלוהט שלכם אתמול בערב" אמרה וחייכה חיוך מוזר. "איזה דייט???",

"לכל הרוחות על מה את מדברת בכלל?" שאלתי אותה בעצבנות. "אולי כדי שתלכי

לשאול אותו?" הציעה לי אלינור, "אני חושבת שזה בדיוק מה שאעשה" מלמלתי והתחלתי

ללכת לכיוון האסיפה מסביב לשולחן המקושקש.

"מה זה צריך להיות???" שאלתי בצעקה את מתן, מפנה אליו אצבע מאשימה. "מה קרה

ויקי?", "לא נהנת אתמול?" אמר וחייך חיוך מרושע, "על מה אתה מדבר, דביל???" המשכתי

לצעוק עליו, "על 'הדייט' שלנו אתמול במסעדה", "ועל הנשיקה שנתת לי" אמר לי כאילו

זה ברור מאליו. לאחר מכן הפנה את ראשו לאחד מחבריו שעמד על יד השולחן לחש לו

"הנשיקה הלוהטת" והתחיל לצחוק בקול רם.

הייתי מבולבלת לגמרי. עזבתי אותו לנפשו ופניתי לכיוון השירותים. אלינור רצה אחריי ומיד

התחילה לשאול שאלות. "אז מה קרה שאת יצאת לדייט עם הבחור שאת הכי שונאת?" חקרה,

"אבל אני לא!", "כמה פעמים להסביר את זה?" עכשיו התעצבנתי באמת. נדהמתי שאלינור

שדווקא היא החברה הכי טובה שלי לא מאמינה לי.

במשך כל אותו היום המשיכו לצחוק עליי, על כך שאני 'יוצאת' עם הילד הכי טיפש וגם די

שנוא בבית הספר.

בהתחלה חשבתי לגשת אל היועצת או אל המנהלת, אבל אז נזכרתי במה שקרה ביום

ראשון ובמה שהבטחתי לעצמי אז.

בהפסקה האחרונה בדרכי לקפיטריה, עבר על ידי טום, "איך הכתף?" שאל אותי בחיוך,

"בסדר" עניתי. "טוב יש לי שיעור.." אמר בקול ממהר, "אוקיי" אמרתי והתחלתי להמשיך

ללכת, אך רגע לפני טום נזכר, "דרך אגב, מזל טוב!" אמר בחיפזון ונבלע בתוך זרם

התלמידים. "אוף... גם הוא מאמין לזה" חשבתי לעצמי בצער והמשכתי בדרכי.

כשהגעתי הביתה שמתי לב שיש לי הודעה במייל שכותרתה "לכבוד הגברת ויקטוריה

מור, דחוף". "מה יכול להיות כל כך דחוף...?" שאלתי את עצמי. באותו רגע ממש לא היה

לי כח למחשב, פשוט פרשתי את גופי על המיתה הרכה והנעימה שלי ושקעתי בשינה עמוקה.

בוקר למחרת מהרגע שהתעוררתי ובמשך כל אותו היום חשבתי על כך שזאת היתה הפעם

הראשונה שיום רביעי היה יום רע. "Its summer time, ladies looking hot…" צלצל הפלאפון

שלי עם השיר האהוב עליי. "הלו?" אמרתי בקול שקט אל תוך הפלאפון, אבל אף אחד לא

ענה. וניתקו את השיחה. אחרי מספר דקות זה חזר על עצמו. הפעם נבהלתי, מחשבות

מפחידות החלו מציפות את ראשי. הפלאפון צלצל בפעם השלישית, התלבטתי אם לענות.

"הלו?" עניתי לבסוף. "היי, אממ.. ויקי?" אמר קול מוכר מעט מהצד השני, "כן, מי מדבר?"

שאלתי חוקרת אותו. "זה מתן" תוך רגע הוצפתי בכעס שהגיע מהראש עד קצות האצבעות.

"איך אתה מעז להתקשר אליי?" צעקתי עליו, "ועוד אחרי השקר הנורא הזה שסיפרת לכולם

בבית הספר!" המשכתי בשלי. "תראי אני יודע שאת כועסת עליי" אמר בקול מתחרט,

"כועסת? אני רותחת!! אני לא מבינה איך העזת לשקר ככה", "יש לי רק דבר אחד לשאול אותך;

למה עשית את זה???" כעסתי, כעסתי מאוד והדבר היחיד שרציתי לדעת זה את הסיבה

לשקר הנורא הזה, להשפלה הזאת שגרם לי מתן. השתררה שתיקה. לאחר כ 2 דקות הוא

הוציא הכל החוצה. "אני אוהב אותך" אמר וניתק.

נשארתי עומדת במקומי המומה, לא זזתי, לא מצמצתי. הייתי מופתעת כמו שלא הייתי בחיים שלי.

בבית הספר לא העזתי אפילו להעיף מבט לכיוון שלו. פחדתי. לא היה לי מושג למה, פשוט פחדתי.

"ויקי? קרה משהו?" שאלה אותי אלינור בדאגה. לא עניתי לה. פחדתי שהכל יזרום החוצה,

וכנראה שפשוט לא רציתי שהיא תדע.

אלינור חזרה על שאלה זו עוד מספר פעמים במשך אותו היום, אבל אני המשכתי בשלי ולא עניתי לה.

היא אמרה שתתקשר לאמי, הבנתי אותה, כל כך אהבתי אותה באותו רגע, היא היתה

החברה האמיתית היחידה שלי, היא דאגה לי באמת.

"אני אספר לה כשארגע" חשבתי, והבטחתי לעצמי שזה מה שאעשה.