הרבה זמן לא עידנתי. לא שזה משנה כי גם ככה אף רוח חיה לא נכנסת לפה... אבל לפחות בשבילי. עוש לי טוב לשפוך פה את הכל.
לא הרבה השתנה... הדכאונות באים והולכים. הורדתי 3 קילו. אני ממשיכה עם ההקאות, פשוט לא יכולה להפסיק. למשל היום בבוקר אכלתי עוגיות ושתיתי קפה, אח"כ הרגשתי כל כך מפוצצת ודוחה, הייתה לי בחילה. הלכתי והקאתי ופתאום נהיה לי הרבה יותר טוב. אני יודעת שזה קטע פסיכולוגי ושאני חייבת להפסיק, אני מזכירה את זה הרי בכל פוסט אבל מה אני אעשה? אני פשוט לא יכולה בלי זה.
מה שכן גם התחלתי לאכול הרבה פחות. בבוקר בדר"כ זה קפה וסיגריה ומדי פעם אני אוכלת גם משהו קטן. אח"כ חוזרת מהבי"ס, אוכלת איזו ארוחה נורמלית וזהו.... עד היום הבא. משום התחושת רעב הזאת, הריקנות הזאת בבטן עושה לי הרגשה טובה.
אני מוטשת... כל כך מוטשת. אין לי כוח לכלום. הלחץ הזה בבי"ס שכל יום לא יוצא לי מהראש, הפחד הזה להכשל, הרצון להיות הכי טובה... כל כך מטיש!!
גם הוא לא מוסיף לשיפור מצבי. שוב פעם הוא הבריז לי. מצד אחד אני רוצה אותו מצד שני מזה ירד לי ממנו אחרי כל זה. למה הוא פוגע בי? למה לעזאזל כשאני הכי צריכה מישהו קרוב לצדי כולם נעלמים?! למה אף אחד לא שם לב?!
אני מדברת כל כך הרבה על התאבדות, כל יום ממש וחברות שלי פשוט מקבלות את זה כמובן מאליו. ברור שאני לא אתאבד וזה סתם בולשיט... האמת אם לא הורים שלי הייתי עושה את זה אבל אני פשוט לא יכולה לעשות להם את זה, במיוחד לא עכשיו.
מה שכן, אני יודעת שאני צריכה פסיכולוג, אני כל כך לא שולטת במחשבות האלה, גם כשאני הכי לא רוצה הן פשוט מופיעות ולא עוזבות אותי.
כל כך בא לי לברוח מהכל, להתחיל חיים חדשים עם אנשים חדשים שלא מכירים אותי, למחוק את כל החיים שלי לגמרי, לא להשאיר שום זיכרון.
כואב לי הראש, חייבת סיגריה.
יום אחד, וכולם ימותו מקנאה ויצטערו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
