התעוררתי מהר, לשמע אותו צליל מוכר. אותו צליל שפוקד אותי בחלומותיי מדי לילה.
התיישבתי מהר במיטתי, ידעתי שאין זמן, הוא יגיע בקרוב - אותוצליל ארור. לקחתי
מהר את המכנסיים המחויטים שהיו מקופלים ליד השידה. חשתי צורך עז להתלבש
במיטב בגדיי, אמא מגיעה היום עם יצחק, אחי הקטן. כחמש דקות עברו מאז שהתעוררתי
והנה אני - לבוש במיטב בגדיי. המכנסיים המחויטים, המקטורן הצבאי, נעלי שינמן המהודרות,
העניבה לחתונות והשעון שקיבלתי במתנה. ערוך ומוכן כמו למסדר!
העפתי מבט דרך החלון, גשם משתולל בחוץ, כמה מוזר. לא ציפיתי לגשם בתקופה הזאת של
השנה, אבל נו מילא. מה לא עושים בשביל אמא? יצאתי החוצה, עברו כעשר דקות עד שהייתי
ספוג מכף רגלי ועד פאת ראשי נטולת השיער. הרחוב היה ריק מאדם, האוויר היה קפוא כקרח.
אפשר היה להרגיש איך הריאות מתכווצות בכל שאיפה ויחד איתן הרגשתי עקצוצים בכל הגוף, כמן
מחטים קטנות. בקושי הספקתי להרהר האם לגשת להביא מעיל וזה הגיע, הצליל הנוראי שמתנשא
מעל כל הגגות, כאילו מוצאו מן השמיים. הזדקפתי, מותח את חוליותיי לאורכן כמו חייל קומנדו, כמו בעבר.
רעש, צעקות ובכי, המון בכי. מתנוסס ברקע כשירת מלאכים, מחזיר אותי לימי קדם.
אנשים רצו לכל מקום. בצידה השני של הדרך ראיתי אמא וילד לבושים בפיג'מות, רצים במעגלים, כאילו
מתעקשים לא לעמוד במקום. אמו של הילד כל הזמן מלמלה ולאחר מכן צעקה עליו. אלוהים שבשמיים
יודע שלאנשים כאלה - בלי טיפת כבוד' לא מגיע כלום, אפילו לא את שפיותם. אני מצידי? המשכתי לעמוד.
מתעלם מן ההמון. הפעם? הפעם אני לא מתכוון לעזוב. הפעם אני נשאר עם יקיריי.
אותו רעש ארור העיר אותי. לא חשבתי על דבר מלבד להישאר בתנועה. אין זמן לבזבז, לבושה בפיג'מה
רצתי אל חדרו של יונתן, הוא בקושי התעורר כאשר גררתי אותו החוצה, אל האוויר הקפוא. הבעת פניו
הביעה בלבול וביטחון בו זמנית, ידעתי שהוא סומך עליי ולי - לי אסור לאכזב אותו. התרוצצתי ברחוב כמו
משוגעת, משתדלת לא להיתקל בשכניי המשתוללים. סרקתי את הרחוב, "זקן משוגע" מלמלתי לעצמי
כאשר בהיתי בקשיש ממול, עומד בלבוש חגיגי, זקוף קומה כאילו עומד בטקס סיום צבאי. לא היה לי זמן
לחשוב, הצבעתי לכיוון המרתף מאחורי שדרת ההגיגים וצעקתי "מהר יונתן, למקלט"!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Naugrim