Unlock Your Imagination
"פיאו... פיאו" ביטוי נפוץ בסלנג של בני ארבע שמשמעו – "אנא, אדוני, הרם ידיך פן קליע מאקדחי הוירטואלי יפלח את מוחך האקטואלי" |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 7/2008
אבולוציה
יש לי רגעים שבהם אני שונא את כל העולם. אני מודה. לפעמים זה נמשך יותר,
לפעמים קצת פחות, אבל מה שכן, אני תמיד מצליח להתגבר עליהם. טוב, תמיד
הצלחתי להתגבר עליהם, עד אתמול.
אתמול, כשהלכתי למכולת
יכולתי להישבע ששמעתי צחוק מוכר מגיע מאגף מוצרי החלב. אולי זה רק אני,
אבל אותו צחוק מתגלגל רדף אותי כבר לפני כן. הוא התחיל כשעברתי ליד
החיתולים, המשיך כשאישה עם עגלת תינוק עברה לידי והפסיק מיד עם תחילת
דיבורה של הקופאית. כמו רובוטית, שאלה אם יש לי כרטיס מועדון וכשהנדתי את
ראשי לשלילה החלה לשלוח ידיים אל המוצרים שלי. כמו מתוך אינסטינקט, שלחתי
את ידי להגן עליהם והיא שלחה אליי מבט מפוחד.
"אדוני? אתה מכאיב
לי" היא זעקה. כשהבנתי את הסיטואציה הרפיתי מידה וחייכתי במבוכה אל שאר
האנשים שעמדו מאחורי. הם הסתכלו עליי בפליאה ושתקו. כשהסבתי את ראשי,
יכולתי לשמוע אותם מתלחששים וצוחקים. יכולתי לראות אותם מתלחששים וצוחקים.
ממש כאילו הם היו מולי.
היא אמרה את המחיר והופתעתי, אחרי הכול, אף
אחד לא מכשיר אותך לקנות בסופר. האקט של קנייה בסופר שקולה לספורט מוטורי
מלכלך – המבחן האמיתי הוא המבט של אשתך כשתחזור הביתה, או במקרה שלי-
כשתחזור למכונית.
המבט של אשתי היה מחריד. היא צעקה, זעקה ממש,
ופניה היו אדומות ונפוחות. שיערותיה התנופפו כמו הר געש מתפרץ באוויר,
וידיה תפסו בחוזקה את דלת המכונית. "תזיז את התחת שלך ותבוא לכאן!" היא
צרחה מבעד לחלון הסגור של המכונית. "אני יולדת!"
מלמלתי לעצמי
"הולך להיות לי ילד!" באופוריה, וחיוך מטומטם נמרח לי על הפנים כל הדרך אל
המכונית. צעקותיה נשמעו לי כמו הד מתוק, זיכרון רחוק.
זעקותיה
התגברו מעט כשהיא פתחה את הדלת. "אם לא תבוא לכאן עכשיו אני מוסרת את הילד
לאימוץ!" היא צעקה, ואני חושב שאז זה הכה בי – כמו רעם ביום בהיר, בקבוק
מים קטן וריק למחצה.
כשחזרתי לעצמי, מול ההגה, היא כבר התעלמה
ממני. מדממת כמו שהיא לא דיממה כבר תשעה חודשים, היא ישבה, בהתה בנוף
בחלון, וברברה על כך שכואב לה. מדי פעם גם צעקה קצת, לשחרר לחצים, אבל
באופן כללי, שררה באוטו שתיקה רועמת.
ואז התחילו הצרחות. פתאום היא
נאנקה מכאבים, זרקה את הידיים שלה לכל עבר ופתחה את הרגליים שלה אל עבר
העולם. היא צרחה משהו בסגנון "הוא יוצא!" והתחילה לקלל. מדי פעם היא גם
שלחה את הידיים שלה להרביץ לי, כנראה כי זה נראה לה זמן מתאים לעשות את
זה. במובן מסוים, היא פשוט רצתה לסיים את זה כבר. ואם זה הפתיע אותי, משהו
התנגש לי בשמשה הקדמית.
| |
|  כינוי:
Naugrim בן: 36 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
