Unlock Your Imagination

עוד שד בהיר מופיע מולי על המסך. יד ימין נחה על העכבר, ושמאל עמוק בתוך התחתונים שלי, זזה למעלה ולמטה, לפי הקצב של בחורה בסירטון. אני אוהב להסתכל על הפנים שלהן, של הנשים. הגברים תמיד נראים אותוו הדבר- חרמנים, מסופקים, גאים בעצמם על זה שהם עושים כאלה דברים עם כאלו נשים. אבל הנשים לא נראות ככה. הרבה פעמים יש להן את אותה הבעה על הפנים, הבעה אמיצה, ספק מתריסה ספק מקבלת בהכנעה את מה שעתיד לקרות. בחלק קטן מהפעמים הן נראות חרמניות או מסופקות. אני לא אוהב אף אחד מהמקרים האלה. מעט מאוד פעמים, ומדובר במקרים נדירים מאוד, הן שמחות. שמחה אמיתי, כזו שכל שרירי הפנים משתתפים בה, לא רק הפה. שמחה אמיתי, לא חדוות מין סוטה ומזיעה, או תחושת עליונות מפוקפקת ומצליפה מאחורי מחסן חשוך ואדום לבנים, אלא שמחה אמיתית.

יש לי תקייה, שבה אני שם את כל הסרטים האלה שלי. אני אוהב לסדר את התיקייה, לפי הרבה פרמטרים: תאריכים, שמות השחקניות המפורסמות שמשתתפות בהן, או צבע השיער של הבחורות בהן. אני אף פעם לא מתייג אותן לפי הגברים. אותם, אני מעדיף לשכוח. תמיד הם נראים אנשים כל כך חזקים, או עריריים, אלימים, או רובוטיים. אף פעם לא אני, אף פעם לא דומים לי, במאום! זה מרגיז אותי, לפעמים. יש פעמים, שאני מחפש בכוונה שחקן שדומה לי. אני לא מוצא, אף פעם.

אבל יותר מהכול, נמאס לי. פשוט מאסתי ברביצה היומית הזו, בביזבוז הזמן, הוצאת האנרגיות, החלפת התחתונים הנסתרת,הפחד מהיתפסות על ידי ההורים או שאר בני המשפחה. אני כבר לא נרגש, כפעם, מישבני נשים עסיסיים, רופאות עם חצאיות קצרות, או מורים שנותנים להעתיק בתמורה למציצה. את כולם, את כולם אני מכיר, וזוכר, ולעיתים אפילו מדקלם את השורות שלהם, את המבטים הנועזים, את הגניחות והזעקות, אבל אף פעם, אני אף פעם לא זיינתי כמותם, בתנוחות מוזרות, תואמות מצלמה, מתוך ניסיון מעמיק ובקיאות בחומר, מתוך דרישת התפקיד, בצורה כל כך מדויקת ואלגנטית.

ועדיין, אני חוזר לתיקייה, פותח את הקובץ, מאונן, ואחר כך מתלונן על זה. יופי של דרך להעביר עוד יום בחופשה.