RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
| 5/2008
Fight Club Warning
"If you are reading this then this warning is for you. Every word you
read of this useless fine print is another second off your life. Don't
you have other things to do? Is your life so empty that you honestly
can't think of a better way to spend these moments? Or are you so
impressed with authority that you give respect and credence to all who
claim it? Do you read everything you're supposed to read? Do you think
everything you're supposed to think? Buy what you're told you should
want? Get out of your apartment. Meet a member of the opposite sex.
Stop the excessive shopping and masturbation. Quit your job. Start a
fight. Prove you're alive. If you don't claim your humanity you will
become a statistic. You have been warned .......Tyler" - By Fight Club
| |
טורקיה
המלך יושב על כסאו, שם במרומים. על ערימות של זהב מקודש וכסף, הוא מניח את
רגליו השעירות ומנמנם לו רוב הזמן. 'גיבור מלחמה!' יענו לכם כשתתהו לגבי
זהות המלך, גיבור מלחמה אף שהמלחמה האחרונה שהמלך נלחם בה, התרחשה לפני
שנים רבות מספור בארץ רחוקה.
אז הוא יושב על כסאו ומהנהן לנתיניו -
לחיוב אם אהב, לשלילה אם למוות. נדיר שהמלך פוצה את פיו: זוהי מטלה קשה
מדי, שכן שומן ממלא את לחיו, ואלו חוסמים את פיו.
יום אחד, כשהמלך
התעורר, שלושה נתינים הגיעו אליו: אחד עם כובע ושרשרת גדולה, שני עם מטפחת
ושמלה ארוכה ושלישי ערום, מוכה וחבול. האיש העירום סיפר למלך כי הבגדים
שהוא רואה על חבריו, שלו הם, וכי הם נגנבו ממנו בכוח. המלך מיד פתח את פיו
ואמר "העירום - לגרדום." ואכן שלושה שומרים הגיעו ולקחו את האיש העירום אל
הגרדום, שהיה מרוחק בשלושה מטרים מהמלך. הגליוטינה כבר הייתה מוכנה
ומצוחצחת, וכשהניחו את ראשו של העירום עליה, נפלה הסכין הגדולה והתיזה את
ראשו.
אמר האיש עם המטפחת והשמלה הארוכה "מלכי, הבגדים - שלי הם. גם
אלו שעל חברי - שלי הם. הם נגנבו ממני בכורח- ". המלך שוב פצה את פיו וצרח
"הבגדים - אל השלישי. הגוף - לגרדום!"
גם ראשו הותז.
פתח השלישי את
פיו ואמר "מלכי, אינני רואה מה הבעיה. הבגדים - שלך הם. אנחנו פשוט שומרים
לך עליהם. אם כך, אז מה זה משנה אם אני מחזיק אותם, או חברי?"
המלך הנהן בחיוב.
כשיצא השלישי מן אולם המלך, סינן מבין שיניו "זנות. כל הממלכה הזו."
אחר שמע את המלך צורח "לגרדום!"
| |
מר מוסכמות חברתיות
חלק א' -
"תתביש, היא אמרה לי" כשחטפתי את ארנקה מידה. "רוני, מה נהיה ממך?" היא
אמרה לי. שפתיה זזו וכמותן גם זזו מרבית הקמטים בפניה של סבתי, ישראלה.
היא התיישבה על אחד הכסאות שלידה והתקשתה לנשום. אני, בתגובה, חפנתי את
מרבית השטרות שהיו בארנק ויצאתי מן המקום. "תראה מה נהיה ממך!" שמעתי אותה
צועקת, ואז נכנסתי לאופנוע והתנעתי.האופנוע עשה רעש מוזר, אבל זה לא
הפתיע אותי. כשאתה מסטול, כל דבר עושה רעש מוזר. כל דבר נראה מוזר. השפעת
הסם שלי כבר התחילה להתפוגג וסחרחורות החלו לתקוף אותי בעקביות. נסעתי אל
בית המלון "סלוטל", בקצה העיר חיפה. כשנכנסתי למלון קידם את פני כרגיל
פקיד הכניסה עם החיוך המזויף. החזרתי לו חיוך שחשף כמה משיני השבורות
ופניתי לעבר המעליות. לחצתי על לחצן הקומה השניה וחיכיתי שהדלת תיפתח. כשהדלת
נפתחה ראיתי מסדרון ארוך ומשעמם. הדלתות הישנות ועיצוב המסדרון חזרו על
עצמם, וכך גם הצבעים על הקיר בגוון ירקרק שאמור להרגיע אותך. רגלי התחכחו
בשטיח קיר- אל-קיר אפור ועם כל צעד רגלי התמלאה ביותר ויותר לכלוך.
כשהגעתי לחדר מספר 209 דפקתי על הדלת. בן, פתח לי את הדלת. לפעמים
אני חושב שחבל עליו, חבל שהוא התדרדר אל הסם. אבל הוא אומר שהוא יכול
להפסיק מתי שהוא רוצה ואני מאמין לו. בן מכר לי את שתי מנות כמו תמיד ואחר
כך יצאתי אל עבר אופנועי שניצב בכניסה באצילות. הגעתי לביתי
ועליתי לחדרי במהירות האפשרית. אמא אפילו לא ראתה שנכנסתי, היא הייתה
עסוקה בלבכות במטבח על איזו שטות. בחדרי לקחתי את המזרק האהוב עלי, חזי,
ואליו הכנסתי קצת מים וקצת אבקה, רק בשביל ההתחלה. מיששתי את מה היד
השמאלית שלי כדי למצוא את הוריד, דבר שלקח לי דקות ארוכות, עד שנמאס לי
ופשוט דקרתי את עצמי. לחצתי באיטיות על המזרק וטיפות טיפות של
סם נכנסו לי אל תוך מחזור הדם. ההרגשה הייתה אלוהית - העולם החל להחליף
צבעים ולהתעוות. צורות וחיות טיילו לי בחדר בנוחות ואני דחפתי את המזרק
למגירה, נשכבתי על מיטתי וחייכתי חיוך מטומטם. אז אמא עלתה
למעלה וראתה שהחדר שלי פתוח היא נכנסה אל החדר, נגבה כמה מהדמעות ואמרה לי
"רוני, סבתא נפטרה. התקף לב". היא החלה לבכות שוב פעם וברחה מהחדר. ואני? אני לא יכלתי להרגיש טוב יותר.
חלק ב' -
בזמן ההלוויה של סבתא שתיתי כוס קפה. כבר הרבה זמן שהקפה, והסם, מחזיקים
אותי. אמא צרחה הרבה, בכתה וייבבה כשגופתה של סבתא נפלה אל הבור. כשזה
נגמר, עליתי על האופנוע שלי ונסעתי משם. בתא המטען שלי עדיין נמצאת מנת
הסם השניה שבן מכר לי, ובוורידי עדיין נמצאת הראשונה.
הדרכים השתנו והעצים שחלפתי על פניהם ברחו כשעברתי אותם, פולט עשן שחור.
אחרי
רחוב או שניים, ראיתי איזה זקנה עם סלים חוצה את הכביש, אז עצרתי לידה.
בגדיה היו מרופטים ומלאים כתמים והיא נעה באיטיות ששיגעה אותי.
"צריכה עזרה?" שאלתי בנימוס. היא הסתכלה עליי במבט חשדן, אבל עד מהרה עיניה התרחבו באושר. והיא הושיטה את ידיה, למסור לי את הסלים.
"אני
אשמח, תודה רבה לך עלם צעיר. איך קוראים לך?" היא שאלה בקול צרוד. התלבטתי
אם להגיד את שמי האמיתי, אבל החלטתי שאין בזה שום סיכון.
"רוני". השבתי ולקחתי את סליה מידיה. הצצתי אל הסל, וראיתי שם כמה תפוחים, קערת ריבה וכיכר לחם.
"ובכן
רוני, אולי המדינה שלנו לא אבודה אחרי הכל." היא אמרה והחלה לנוע. הסתכלתי
לצדדים, לקחתי תנופה והנפתי את הסלים. באבחה מהירה פגעתי לה בראש. היא
נפלה בקלות, כאילו גופה נשבר ודיממה על הרצפה. חיפשתי את ארנקה במשך כמעט
דקה, עד שמצאתי אותו. יחד עם תעודת זהות, שסיפרה לי ששמה ישראלה, מצאתי גם
שלושה מטבעות של חמישה שקלים, ועשרים אגורות.
מאוכזב ומרושש, הגעתי
לסמטת רובק, מיד אחרי בית הספר הישן שלי. ילדים ברחו ממנו, כמו מאש, עם
הישמע הצלצול. הסמטה נראתה הרבה פחות טוב ממה שזכרתי אותה - במקום הדשא
המטופח רבצו על הרצפה צמחי בר ובמקום ערימות החול שהצטברו מארגז החול, שרר
כעת צבור זבל, אותו אפשר היה להריח עוד לפני הכניסה לסמטה.
בן חיכה לי, שוכב בפינה, ושקית בידו. הוא היה מסטול גם כן, ראו עליו - ידיו היו זרוקות לידו ורגליו רעדו ללא כל קשר לגופו.
"הבאת
את הכסף?" הוא סינן בקושי. הבנאדם היה כל כך מחוק שהוא לא יכל להזיז את
רגליו. ירדתי מהאופנוע והתקרבתי אליו. מקרוב הוא נראה אפילו יותר רע-
אישוניו התרחבו עד כדי כך שהם מלאו כמעט את כל מרחב העין, והרעידות
המוזרות היו בכל גופו.
"לא," אמרתי, והוא ענה לי שאם אין כסף אין סם. צחקתי קצת, לקחתי את השקית מידו וחזרתי אל האופנוע. הוא התנגד, אבל לא הצליח לזוז.
הוא קילל אותי מעט, ואז שתק, כשראשו הוטח בקיר. הגלגל הקדמי התמלא בקצת דם, אבל זה לא דבר שמים לא יכולים לתקן.
| |
Noise
התעוררתי מהר, לשמע אותו צליל מוכר. אותו צליל שפוקד אותי בחלומותיי מדי לילה.
התיישבתי מהר במיטתי, ידעתי שאין זמן, הוא יגיע בקרוב - אותוצליל ארור. לקחתי
מהר את המכנסיים המחויטים שהיו מקופלים ליד השידה. חשתי צורך עז להתלבש
במיטב בגדיי, אמא מגיעה היום עם יצחק, אחי הקטן. כחמש דקות עברו מאז שהתעוררתי
והנה אני - לבוש במיטב בגדיי. המכנסיים המחויטים, המקטורן הצבאי, נעלי שינמן המהודרות,
העניבה לחתונות והשעון שקיבלתי במתנה. ערוך ומוכן כמו למסדר!
העפתי מבט דרך החלון, גשם משתולל בחוץ, כמה מוזר. לא ציפיתי לגשם בתקופה הזאת של
השנה, אבל נו מילא. מה לא עושים בשביל אמא? יצאתי החוצה, עברו כעשר דקות עד שהייתי
ספוג מכף רגלי ועד פאת ראשי נטולת השיער. הרחוב היה ריק מאדם, האוויר היה קפוא כקרח.
אפשר היה להרגיש איך הריאות מתכווצות בכל שאיפה ויחד איתן הרגשתי עקצוצים בכל הגוף, כמן
מחטים קטנות. בקושי הספקתי להרהר האם לגשת להביא מעיל וזה הגיע, הצליל הנוראי שמתנשא
מעל כל הגגות, כאילו מוצאו מן השמיים. הזדקפתי, מותח את חוליותיי לאורכן כמו חייל קומנדו, כמו בעבר.
רעש, צעקות ובכי, המון בכי. מתנוסס ברקע כשירת מלאכים, מחזיר אותי לימי קדם.
אנשים רצו לכל מקום. בצידה השני של הדרך ראיתי אמא וילד לבושים בפיג'מות, רצים במעגלים, כאילו
מתעקשים לא לעמוד במקום. אמו של הילד כל הזמן מלמלה ולאחר מכן צעקה עליו. אלוהים שבשמיים
יודע שלאנשים כאלה - בלי טיפת כבוד' לא מגיע כלום, אפילו לא את שפיותם. אני מצידי? המשכתי לעמוד.
מתעלם מן ההמון. הפעם? הפעם אני לא מתכוון לעזוב. הפעם אני נשאר עם יקיריי.
אותו רעש ארור העיר אותי. לא חשבתי על דבר מלבד להישאר בתנועה. אין זמן לבזבז, לבושה בפיג'מה
רצתי אל חדרו של יונתן, הוא בקושי התעורר כאשר גררתי אותו החוצה, אל האוויר הקפוא. הבעת פניו
הביעה בלבול וביטחון בו זמנית, ידעתי שהוא סומך עליי ולי - לי אסור לאכזב אותו. התרוצצתי ברחוב כמו
משוגעת, משתדלת לא להיתקל בשכניי המשתוללים. סרקתי את הרחוב, "זקן משוגע" מלמלתי לעצמי
כאשר בהיתי בקשיש ממול, עומד בלבוש חגיגי, זקוף קומה כאילו עומד בטקס סיום צבאי. לא היה לי זמן
לחשוב, הצבעתי לכיוון המרתף מאחורי שדרת ההגיגים וצעקתי "מהר יונתן, למקלט"!
| |
Unique? I'm afraid not
יוהן ניסה לקפוץ מעל החומה, אבל הם תפסו אותו. ארורים.
יוהן ניסה לחמוק מתחת לחומה, אבל הם תפסו אותו. ארורים.
יוהן ניסה להתגנב מצידי החומה, אבל הם תפסו אותו. ארורים.
מה נסגר עם יוהן? ומי אלה אותם ארורים?
הוא שניסה לקפוץ, הוא שניסה לחמוק, הוא שניסה להתגנב.
הוא שנתפס, הושחט, הושפל והונדס מחדש ע"י אותם ארורים.
הוא שבכה על הרגש, על החמלה, על הרצון החופשי והתודעה.
יוהן יקירי, מדוע עינייך דומעות? האם זה בגלל שאתה מרגיש
מרוחק, בודד, מודחק ומושפל? אז מה אם הוריך גרושים, אז
מה אם אין לך חברים. אז אימך תפסה אותך עם גבר במיטה
ואחיך יודע על הפרעות האכילה. אז מה אם מנת משכלך לא
עולה על שלושים ואין לך שום סיבה להישאר בחיים.
יוהן יקירי אתה עוד תבין, שאינך יותר ממרכיב שולי בתפוז האדיר.
| |
לדף הבא
דפים:
|  כינוי:
Naugrim בן: 36 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
