ואני עומדת שם ומסתכלת עליה , מביטה בה , ומבינה אותה .
או שלא ?
והיא שם צופה בקרני השמש שמחממים את העלים הירוקים , ומסתנוורת .
אבל זה לא מפריע לה . כי היא בשלה . צופה בשמש ונהנת . והשמש מחממת עד כוויה ומסנוורת עד עיוורון אבל זה לא מזיז לה .
היא מוקסמת .
היא מוקסמת מהעוצמה .
היא מוקסמת מהכוח .
היא מוקסמת מהגודל .
היא מוקסמת מהקיום .
היא מוקסמת מהיופי .
היא מוקסמת מהחום .
והיא בעיקר מוקסמת מהרגע .
רגע מדהים , שפשוט מתקיים . בלי להתכוון . בלי להכריח . פשוט מתקיים .
ולפתע , בלי שום הודעה מוקדמת השמש נעלמת . והירח מסתיר אותה . והיא מופתעת ולא מבינה בדיוק מה התהרחש כאן , אבל מאיזה שהיא סיבה , היא לא מורידה את הראש מהשמיים . ממשיכה להסתכל מעלה ונהנת .
עדיין נהנת . לא נותת לחושך להפריע לה . והיא לא מרגישה מאויימת , או מפוחדת . טוב לה .
היא רואה את הירח הזה שמסתיר את השמש . ואחרי מספר שניות מועט , הירח נע , וממשיך בדרכו , והשמש בדרכה .
וכל אחד פונה לדרך משלו ולבחירה שלו . ובשניות המועטות הללו , היא מבינה את הכל . את כל החיים שלה שמעולם לא נראו לה הגיונים או נכונים , היא רואה אותם .
והיא מורידה את הראש , עם חיוך על הפנים , והיא שמחה שהיא עצרה לרגע כדי להביט בדבר המופלא הזה .
הגעתי לקטע הזה בזכות משה אפשר לומר .
כי אני אצלו עכשיו והוא התקלח . ופתאום הגיעה אליי ההשראה .
ובעצם המשפט שממנו ההשראה הגיע היה :
" מה אתה רואה ? "
"אני רואה דמות כזאת מטושטשת .. "
וישר רץ לי במוח המשפט :
"ואני רואה דמות מתקרבת בחשכה . ."
ורציתי להכניס אותו , אבל אם הוא לא פה , כנראה שהוא לא אמור .
משה אני נורא נהנת אצלך , ואני אוהב אותך הכי בעולם .
ו .. " יוסי כמה עולה קפה ? @ "
אה ומשה ?
אני אוהב אותך .
עוד מישי שאני אוהבת , ונורא מתחשק לי להגיד לה זאת :
נועה סנדרוביץ' ?
אני אוהבת אותך . ותתחדשי על אפך המחורר XD
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
"בשביל מה נעלי כנסיה? לישו היו סנדלים".