דברים שקיבלתי מסבא

ואז אני עולה למעלה ומתחיל לעבוד.

זוהי, אני חושב, העבודה בעלת המשמעות הרבה ביותר שהיתה לאמינות התוצאות והבדיקות שאני יעשה. אני בודק כרטיסים אלקטרוניים שיוצאים מפיתוח ובהתאם לתוצאות הבדיקות שלי (בין השאר) מוציאים את הכרטיס ללקוחות. כנראה שבגלל זה זוהי גם העבודה שבה עבדתי בהכי סטלבט והילוך איטי שלי, ואף אחד לא אמר לי כלום, אפילו החמיאו לי פעם אחת על ההספק..

בכל עבודה קודמת כבר ביום הראשון היו מתחילים לשבת לי על הראש ולהגיד לי להזדרז, היו קולטים די מהר שאני לא הטיפוס העובד.

בעבודות החשובות באמת עשיתי את זה ובפחות חשובות זרקתי זין ושילמתי בכיף את המחיר.

בינתיים אני לומד מהמהנדסים שם איך משנים את בחינת הכרטיס וזווית ההסתכלות על הבחינה עד שמקבלים את התוצאה הרצויה – זו שכתוב עליה "PASS".

זה לא יהיה מדויק להגיד שעובדים שעה ונחים שעתיים, אבל הכול נעשה בהילוך מאוד איטי. כל פעם שמתחשק לדבר על משהו, לא משנה מה, אפשר לעצור את העבודה ולשבת לקשקש. אני בין השניים היחידים שמעשנים אז בגלל שאני עדיין בתקופת מבחן אני לא יוצא להרבה הפסקות סיגריה, אולי שתיים ביום, אבל אני מאמין שברגע שאני ינטע שם שורש אני יהיה יותר למטה, מעשן, מאשר עובד.

בכלל, ברגע ששורשיי יינטעו שם הרבה דברים יתחילו להשתנות:

אני יתחיל להילחם בקובי, הגרוזיני האינטליגנט ששש עלי קרב, אני יפסיק להתרפס בפני כולם ויגיד בוקר טוב רק למי שמתחשק לי, ואני יתחיל לצחוק ולדבר עם אנשים. עד עכשיו התחברתי קצת לשני חנונים נחמדים.

תמיד החבר הכי טוב שלי (כל אחד בתורו) היה חנון מגניב כזה.

זה היה תהליך סימביוטי;  אני הייתי החבר המופרע (אבל בסדר) שגרם להם להרגיש שהם "בעניינים",  והם היו החברים החנונים (אבל מגניבים) שלי שהראו לי שאני בכל זאת לא מופרע מדי אלא רק מתוך בחירה.

המנהל שלי שם ממש נהדר. הוא חסר מניירות ניהוליות והוא מאוד סבלני, הוא תמיד מחכה לי בדרך לארוחת צהריים (זה לא כל כך טריוויאלי)  ודואג שאני ירגיש בנוח.

בינתיים עבר חודש מתוך החודשיים של תקופת המבחן, כשיעברו החודשיים ואני ייטמע, אם וכאשר, יתחיל העידן החדש.

חוץ מ קובייש את מקסים, הקרוי מקס, עובד רוסי שמכיר כל פרט קטן שם.

מסור מאוד, נשאר כל יום עד שעות מאוחרות, הוא שם כבר 10 שנים.

למרות שהוא הכי ותיק שם, הוא רץ לכל אחד שקורא לו גם אם הוא באמצע משהו, ותמיד עוזר עם חיוך.

כשהוא מסתכל עליך אתה לא בטוח אם הוא מסתכל עליך או מחפש משהו מאחוריך כי עין אחת שלו מופנית באופן קבוע שמאלה ולמעלה, מה שגורם לזה להיראות כאילו הוא כל הזמן מחפש משהו מאחורי האוזן שלך, אבל למרות זאת יש לו ראייה מיקרוסקופית והוא מבצע הלחמות כמו מכונה.

איזה כיף זה ללמד אותו, ללא מילים, שהוא לא חייב תמיד לרוץ לכל מי שקורא לו, שמותר גם לו לשבת במשרד (יותר נכון חדרון) שלו ושמי שרוצה לשאול אותו משהו יבוא אליו.

 הוא מסוג האנשים שכנראה לעולם לא ינהלו מחלקות בחברה כזאת ,אבל הוא הנכס הכי חשוב בה – עובד מסור ונטול אגו. והוא מזכיר לי את אבא שלי.

בוריס – רוסי שקט כבן  44, יפה תואר, עובד חדש שלדעתי הובא רק כדי לשמש חברה למקס שאני מרגיש שמתחיל להתעייף מהשגרה, אבל בינתיים מקס רץ יותר מהר כדי לעזור לי מאשר לבוריס. בוריס סיפר על עבודה קודמת במשך 4 שנים כטכנאי אבל זה נשמע לי מצוץ בדיוק כמו הסיפורים שלי על העבודות הקודמות, בטח גם לו יש סיפורים מעניינים על 20 עבודות ב 3 שנים ופיטורים מכל מיני סוגים, אבל אלה סיפורים שאני כנראה לא ישמע בעתיד הקרוב.

שלמה – המנהל של המנהל – בן אדם עם פנים מוזרות, כאלה ש"החברה" לא אוהבת, למרות העיניים הכחולות והשיער (שרובו כבר איננו) הבלונדיני. גם אם הוא היה ד"ר ל.....לוגיה לא נראה לי שהיו מזמינים אותו לתכנית הבוקר, אפילו של ערוץ 2 המסנוור.

בהתחלה חשבתי שאני מפחיד אותו, כל פעם שהייתי לידו הוא היה משתתק והייתי קולט אותו מגניב אליי מבטים בסתר, עד שראיתי שהוא מפחד לדבר גם ליד אחד המנהלים, אחד המזרחים היחידים בחברה.

כנראה שיש לו טראומות ילדות מאנשים שנראים כמוני וכמו המנהל ההוא, אנשים שהרביצו לו כשהוא היה קטן, ובכלל הוא סבל המון כבר מילדותו מבחינה חברתית. אפשר לראות את זה בחשש המובנה שלו להיכנס לחדר שהוא לא יודע מי נמצא בו (והוא אחד המנהלים הבכירים) ואפשר לשמוע את זה במילים ש"נחתכות" פתאום באמצע המילה וטון דיבור מלא חשש.

ויונה, המנהל – שקט מאוד, סגור מאוד. משחק אותה אדיש ותמים על גבול האפאטיות, אבל יודע ורואה הכול. הוא עושה אינסוף מבחנים קטנים מכל הסוגים במסווה של שאלות תמימות ופשוטות לכאורה, ולמרות ששמתי לב לזה, בחלקם נפלתי. יש בו משהו מיוחד.

שני חסרונות מוזרים:

1.מטבח צפוף וקטנצ'יק – כשמישהו עומד ומכין קפה הוא צריך להיצמד לכיור כדי שאדם אחר יוכל לעבור, רוב הזמן אין חלב והמים הקרים רחוקים מלהיות קרים.

2.שירותים ישנים עם תקרה נמוכה, מה שגורם לאקוסטיקה בעייתית מאוד -

כל צליל קטן שמופק באחד התאים נשמע בכל רחבי השירותים.

יש את האנשים שמנסים לעשות את הכול בשקט ולהסתלק משם, ויש את האנשים שבאים בגישה של "אלה השירותים ואני יעשה מה שבא לי", ומוציאים את כל מה שיש להם בקולניות שמהדהדת בגועל ברחבי השירותים.

אני עדיין מתלבט לאיזה קבוצה אני רוצה להשתייך...

(נראה לי שאני יודע בערך מי שייך לאיזה סוג, הגורו ניסים אמון היה מגדיר אותם כמספרי 1 ו- 2).

אני מרגיש איך העבודה הזאת מרימה אותי ומחזירה אותי להרגשה שהיתה לי כשעבדתי כטכנאי ב 2001. אני מרגיש את המשכורת השמנה שהולכת להיכנס, את העבודה החשובה ועם זאת קלילה שאני עושה, את ארוחות השחיטות שאנחנו דופקים כל יום, ובכלל את כל התנאים שכל כך הרבה אנשים היו מקנאים בהם, אני רואה את כל זה ומרגיש הרבה יותר טוב.

אני הולך עם ראש זקוף, אני משדר ביטחון ומדבר בקול רם, פתאום פחות ופחות אנשים מפריעים לי ללכת, וגם את אלה שכן אני עוקף מהר ושוכח יותר מהר. אפילו בחנויות שאני זוכר שלפעמים הייתי עומד שם שעות ואף אחד לא היה ניגש לעזור, אתמול בחיפושיי אחרי MP4 הייתי באחת החנויות האלה, אחרי שמוכר אחד עמד  20 דקות והסביר לי ואפילו לא ניסה למכור, דקה אחרי שהוא הלך מוכר שני הציע את עזרתו. מתברר שהם בכל זאת לא שונאים שחורים.