9/2007
הניתוח וחלום החייזר
25.5.07 - בחלומי הלכתי עם אומר ברחוב הבונים, בלילה, ופתאום ראינו מעלינו חללית. זאת היתה חללית ענקית, והיה לה חלק גדול שכולו זהר והבהב בהמון צבעים, זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי אי פעם.
החללית ירדה והפכה למין חגב קטן, בערך בגודל כף יד, ראו עליו שזה לא משהו שגדל בכדור הארץ. ניסיתי לתפוס את החגב והוא כל הזמן ברח לי מהיד. פתאום גם אדם ועדי היו איתנו, צעקתי אליהם: תצלמו אותו, מהר! עם הטלפון! הם ניסו לצלם אבל כל פעם היתה תקלה אחרת, או שהטלפון נפל, ואף אחד לא הצליח לצלם אותו. גם אני ניסיתי, בזמן שהחזקתי את החגב ביד אחת, לצלם אותו, אבל גם לי כל פעם קרה משהו אחר עם המצלמה ולא הצלחתי לצלם.
החגב ברח לי מהיד והתחלתי לרדוף אחריו במורד הרחוב, הוא נתקל בחבורת אנשים לבנים שהלכו ביחד וצעקתי אליהם לתפוס אותו כי הוא חייזר אבל הם התעלמו ממני והסתכלו בחיוך על החגב ולא הבינו מה אני רוצה ממנו כי הם לא האמינו שהוא חייזר. כשראיתי שאני לא מצליח לתפוס את החגב ניסיתי לתפוס איזה ציפור יפה שעברה שם, החזקתי אותה בכוח ביד אחת בזמן שהאנשים עומדים ומסתכלים ורציתי להאמין שהיא חייזר, אבל פתאום התחילה לבקוע ממנה ביצה, הבנתי שהיא לא חייזר וזרקתי אותה.
הסתובבתי ברחוב ורציתי לספר למישהו שגיליתי חייזר, חיפשתי את תחנת גלי צהל. חיפשתי אותה באיזה מקום כמו דיזינגוף סנטר או התחנה המרכזית, חיפשתי אותה במקומות הצדדיים אבל כל פעם הייתי מגיע לדרך סתומה או שביל עפר חשוך שלא הוביל לשום מקום, לפעמים הייתי מוצא בקצה כל מיני חנויות קטנות והייתי שואל אותם איפה גלי צהל אבל הם בקושי ענו לי.
פעם אחת הגעתי בטעות ל 103 FM , הם קיבלו אותי מאוד יפה וישבתי שם בתחנה והסתכלתי על האנשים שעובדים ומשדרים, אבל לא סיפרתי להם על החייזר כי הרגשתי שזאת לא תחנה מספיק רצינית.
כשהגעתי שוב לשביל חשוך בקצה מסדרון שמעתי מישהו מתקרב, זה היה מפחיד כי לא היה שם אף אחד והיה חושך כמעט מוחלט, אינסטינקטיבית באתי לברוח משם אבל אז עצרתי את עצמי וחשבתי שזה יהיה דווקא מעניין לראות מי יבוא משם, עמדתי והסתכלתי לכיוון הדמות, זה היה גבר לבן מבוגר בלי חולצה שיצא מחוג קרטה. שאלתי אותו אם הוא יודע איפה גלי צהל, פתאום מהצד השני הצטרף אליו חבר שלו, עוד גבר לבן שבדיוק יצא מהחוג לקרטה, הוא ענה שהוא לא יודע איפה זה ושאל אותי אם אני יודע כמה שזה קשה בחוג לקרטה, אם פעם למדתי, עשיתי תנועה כזאת עם הראש כי לא הייתי בטוח מה לענות כי פעם למדתי אבל רק כמה שיעורים, ועוד לפני שעניתי לו הם התחילו לספר לי כמה שקשה להם שם והם לא מסתדרים, לא רציתי להקשיב להם והלכתי במהירות.
מצאתי את עצמי באחת מהיציאות הצדדיות של התחנה המרכזית, בחצר של מישהו, אמרתי לעצמי שאם הגעתי עד כאן אז אני כבר ייצא וייכנס ממקום אחר. קפצתי החוצה לחצר ,טיפסתי מעל 2 גדרות שהיו שם כדי למנוע מאנשים להיכנס דרך החצר לתחנה המרכזית, וחיפשתי כניסה אחרת.
הגעתי לכניסה שבה היו ילדים לבנים עם שני מדריכים מבוגרים שעשו סנפלינג מהקיר וחסמו את הכניסה. הדרך היחידה לעלות היתה דרך החבלים, התחלתי לטפס על אחד מהם למרות שהיתה ילדה שבדיוק התחילה לרדת, כשהיא ראתה אותי היא התבאסה וחזרה למעלה. כמעט כשהגעתי לקצה החבל הרגשתי שאני הולך ליפול והמדריכה שם הסתכלה עליי ולא ניסתה לעזור לי, עצרתי במקום כי לא הצלחתי להתקדם והמדריך הפנה את הגב אליי והמדריכה הסתכלה ולא עשתה כלום, בסוף הצלחתי להגיע למעלה ונכנסתי לתחנה המרכזית.
באיזשהו שלב ראיתי את עצמי בים, קצת יותר עמוק מאיפה שרוב המתרחצים שהיו שם, ויש גלים ענקיים. גלים עצומים, כמו בצונאמי, אבל אני 'רוכב' עליהם ונותן להם כל פעם להעלות אותי למעלה ואח"כ להמשיך לחוף.

בדיוק כמו הפיזיקאים, אני צריך להתחיל לשקוד על התיאוריה הסופית, הכוללת (כפי שאני רואה אותה בנקודה הזאת בחיי).
התיאוריה שתנתח אותי בצורה מדויקת ותסביר את הסיבות לפעולות ואי הפעולות שלי, את צורת המחשבה והגורמים שהביאו אליה.
לא עוד פרשנות בגרוש, היא תצטרך להיות בדיקה רצינית ומעמיקה, עם התעמקות כנה וכואבת בשורשים הכי רגישים וכואבים.
כנראה שבדיוק כמו בחקירת היקום, ההתעמקות תביא לחשיפת הרבה שאלות נוספות שלא חשבתי עליהן מלכתחילה, אבל זה הצעד הראשון בדרך אל האמת.
לפני שאני יתחיל, אני צריך לשאול את עצמי כמה דברים:
1. האם עד היום הצגתי יכולת לנתח את עצמי בצורה רצינית ומספקת?
2. האם הצגתי אומץ לגעת גם בדברים הכואבים שקשה מאוד לגעת בהם?
3. האם אני מסוגל לעשות את זה כשאני לא מסטול?
4. למה אני עושה את זה? (ולמה לא עשיתי את זה עם אף אחד מהפסיכולוגים הרבים שבהם נתקלתי?)
1. כמי שמבצע את הניתוח, יכולת הביקורת שלי תהיה תמיד מוגבלת לכלים שברשותי [כלים חובבניים ולא מקצועיים שמסתמכים על ניסיון חיים, קצת ספרים, ואינטואיציה (שאין לי דרך רצינית לבדוק גם אותה)], ז"א, אני תמיד יראה את הניתוח דרך אותה זווית ראיה שאיתה ניתחתי, ולכן הוא ייראה לי מספק.
יחד עם זאת, אני הרבה פעמים קורא מאמרים או כתבות שבהן עומק ההתעמקות וצורת ההתנסחות מאוד מרשימות, ואני שואל את עצמי האם גם אני מסוגל לעשות את זה.
אני ינסה לענות לעצמי על השאלה הזאת תוך כדי האנליזה.
אני חייב להודות בגילוי לב, שכמה וכמה פעמים, כשבחנתי בדיעבד את התיאוריות המנחות שלי כפי שהן הצטיירו לי בזמן הכתיבה, ראיתי כמה שהן שגויות. ועדיין, נמנעתי מלתקן אותן, אם זה בגלל הקושי להודות בטעות (זו לא סתם טעות, זו טעות מנחת חיים), אם זה בגלל הרצון להישאר בתבניות המוכרות וה'בטוחות' שלי (ראה ערך 'הקונכייה') תוך כדי עצימת עיניים לאמת, או בגלל הסיבה הפשוטה של הקושי הרגשי להתמודד באומץ עם דברים כואבים מסוג זה, מה שמביא אותי לתשובה 2.
2. אני סבור שעד כה חשפתי את עצמי לעומק כזה שרוב האנשים (לפחות אלה שלא אוהבים לסבול), נמנעים ממנו. יחד עם זאת, יש מספר נושאים שברגע שהנוירונים שבמוחי מצטברים לכדי מחשבה עליהם, אני מיד נסוג ועובר למשהו אחר, והמחשבה הכואבת נעלמת תוך חלקיק שנייה.
זוהי תגובה אינסטינקטיבית של המוח ואני יכול להצהיר שזה די חסר שליטה.
לכל אדם יש את הנושאים האלה.
כמו אדם שנוגע בטעות בחוט חשמל חשוף ומיד נסוג אחורה, זה התהליך כאן.
גם אם אותו אדם יגיד לעצמו שזה מה שהוא הולך לעשות והחשמל שיזרום לא יהיה כזה שיזיק לו, הוא לעולם לא יוכל להבטיח שידו לא תקפוץ אחורה ברגע שהוא ייגע בחוט החשמל.
הפעם אני ינסה, בכאב ריגשי המדומה לניתוח ללא הרדמה, לחשוף את השורשים האלו ולגעת בהם במידת האפשר. זה היה הרבה יותר קל אם הייתי מסטול, מה שמביא אותי לתשובה 3.
3. כמו שאמרתי בחווית ההתמסטלות הראשונה, אין לי מושג איך סטלה משפיעה מבחינה פנימית על בני אדם, אבל אצלי היא מורידה את החומות.
היא מאפשרת לי להסתכל באומץ לתוך עצמי ולהציץ במידה מסוימת בדיוק על הנקודות הכואבות שדיברתי עליהן מקודם.
בחלק מהמקרים זה הביא אותי לדמעות, בחלק מהמקרים זה הראה לי תובנות חדשות על עצמי, על החברה, ופעם אחת גם לתובנות חדשות על ביבי...
אבל לצערי הרב, בחלק גדול מהמקרים, אחרי שהסטלה הסתיימה וניסיתי להעלות את התובנות החדשות שגיליתי ולחשוב עליהן, כמה שחפרתי בזיכרוני, לא הצלחתי להעלות אותן. הן היו חלק מהכיף שבא עם הסטלה ונעלמו ביחד איתה, מה שגרם לי להתחיל לרשום את זה.
ניתן לראות בקטעי עבר כמה דברים שרשמתי בעודי מסטול, אבל מעצם זה שהייתי צריך לחפש את האות הנכונה על המקלדת ומקיומו של אור המסך הבוהק, הסטלה התעמעמה משהו, והמחשבות לא זרמו חופשי כמו שזה קורה בשכיבה על הבטן עם מוזיקה יפה ברקע.
[דבר נוסף שמגביל אותי הוא עצם קיום הבלוג. למרות שאני בוחר את הקטעים שיעברו מהיומן לבלוג, תמיד מקונן בי המיכה לינדנשטראוס הקטן שבי ששואל אותי איך זה ייראה לעיניי מתבונן מבחוץ.
וזה גורם לי להתנסח בצורה פחות בוטה אולי מכפי שתכננתי (וזה אומר פחות אמיתית, כי עם עצמי אני מאוד מאוד בוטה), לא בגלל ההגבלות המשפטיות אלא בגלל החשש התמידי של "מה יחשבו עליי?"
- תמיד קיים בי החשש שאחד מקרובי המשפחה יגלה שזה אני והבלוג יגיע לעיניי הוריי, ההשלכות של זה יכולות להגיע להתאבדות משותפת (כבר אמרתי שיש לנו תחביב כזה במשפחה. וזה רק מעיון בבלוג, אם הם ייחשפו ליומן הם יתאבדו בעזרת מסך המחשב).
ובכל זאת אני לא מוריד את הקטעים עליהם, אולי בגלל הריגוש שבסכנה שהם יגלו, אולי בגלל התקווה שאם זה בכל זאת איכשהו יגיע אליהם הם יפנימו את הדברים כביקורת בונה.
- אני מנסה מדי פעם להכניס בדיחה, מה שלא הייתי עושה אילולא הבלוג.
- מעצם המחשבה שאני ימות או יהפוך לצמח ומישהו יקרא את היומן הזה, הוא עובר סינון מסוים, אז גם כאן לא נחשפתם לכל ה 190 ס"מ המתוסבכים והמעורפלים שלי].
ועדיין, הקטעים שכתבתי כשאני מסטול אלו הקטעים החושפניים והכנים ביותר (כולם נכתבו לפני לידת הבלוג), אבל אני רוצה להאמין שתהיה לי את היכולת להסיר חומות ולצלול פנימה גם כשאני במצב מודע ולא מסטול (אני לא בטוח שפרויד היה מסכים איתי).
בכל מקרה, אם אני יראה שאני נתקע, אני תמיד יוכל לפנות לידידתי המריחואנה (או לאחיה הגדולים – אקסטזי ו LSD).
למרות שכשאני יהיה מסטול תהיה סכנה שמחשבותיי ינדדו למחוזות רחוקים, להזיות שונות ומחשבות על דברים שמחים שלא קשורים למטרה שלשמה התכנסתי, ויהיה לי מאוד קשה לשלוט על זה.
4. למה אני עושה את זה? אולי השאלה הקשה מכל, תשובה כנה אולי תחייב אותי בפתיחת האנליזה.
ברשותכם, אני יפתח בתשובה על השאלה השנייה שנשאלה – למה לא עשיתי את זה עם אף אחד מהפסיכולוגים הרבים שיצא לי להכיר?
אז נלך לפי הסדר:
א. מרים – יועצת פסיכולוגית אליה נשלחתי בצבא אחרי שניסיתי להוציא פטור מלהסתפר והשתמשתי בתירוץ שזה יפגע לי בביטחון העצמי.
בערך בת 40, שמנמונת עם שפתיים עבות ושדיים נחמדים (היא גם לבשה הרבה חולצות צמודות), מהסוג שאני יותר נמשך אליו.
בהתחלה, בתגובה לדברים שאמרתי לה שאני מרגיש, היא היתה אומרת לי כל מיני שטויות מהסוג: "אז מה, יש עוד הרבה גברים שמרגישים ככה", אבל די מהר, אני חושב שכבר בפגישה הראשונה, הבהרתי לה ש: "אני מעדיף שלא תגידי כלום מאשר שתגידי את השטויות האלה", והיא הבינה שהיא צריכה להתחיל לברור את תגובותיה בקפידה.
בהתחלה ניסיתי למרוח אותה בכל מיני שטויות רק כדי שהיא תיתן לי את הפטור, אבל כשמצאתי מולי אישה אינטליגנטית שיושבת ומקשיבה לכל הבעיות שלי, הרגשתי הרגשה נהדרת. היא כנראה זיהתה את הבעייתיות שלי כבר מהפגישה הראשונה, כי בסיומה היא נתנה לי את הפטור ואמרה בחיוך:
"מה דעתך לבוא עוד פעם שבוע הבא?"
אז נסעתי אליה כל יום ד למשרדי הקב"ן של חיל מודיעין ברחוב משכית בהרצלייה, בהתחלה אמרתי לעצמי שזאת הזדמנות מצוינת לטייל בזמן הצבא, לא רציתי להודות לעצמי שאני איזה פסיכי שצריך טיפול, אבל עם הזמן גיליתי שאני כל השבוע מחכה לפגישות האלה.
ישבתי וסיפרתי לה על הצרות שלי, הייתי כנה לחלוטין, רוב הזמן היא הקשיבה והנהנה בראש, היא פחדה להגיד משהו כי היא חששה מהתגובה שלי, מדי פעם היא היתה שואלת שאלה או מבקשת ממני להרחיב.
היו לנו (יותר נכון לי) כל כך הרבה דברים לדבר עליהם, שלפעמים הייתי מחכה להגיע אליה כדי לספר לה על כל מיני דברים שקרו לי (לדוגמא סיפור המריחואנה, שהיא לא הוציאה), והיא סירבה לפעמים לדבר עליהם באותו רגע כי היא התעקשה ללכת לפי סדר מסוים של טיפול שהיא בנתה.
עם הזמן הלכתי ונפתחתי, סיפרתי לה דברים יותר אישיים, יותר חושפניים.
קיבלתי את הרושם, שלמרות שהיא כבר היתה בטוחה שהיא מכירה אותי ומכירה את כל הצדדים הכי בעייתיים ודפוקים, כל פעם הצלחתי להפתיע אותה מחדש עם סיפור יותר הזוי (ואמיתי, דברים שאני אפילו לא מסוגל לכתוב ביומן כי אני מפחד מה ההורים שלי יחשבו כשהם יקראו את זה אם אני פתאום ימות).
אהבתי את זה, אהבתי את ההרגשה הזאת שקיבלתי כל פעם שראיתי אותה המומה, כאילו זה נתן לי הצדקה לחיי התימהון שלי: כנראה שאני באמת דפוק, אז לא פלא שהמצב שלי נראה כמו שהוא נראה.
אני חושב שקצת חרגתי איתה מהגבול של מטפלת/מטופל:
אמרתי לה שאני רוצה לשכב איתה, אמרתי לה שאני רוצה שבסיום כל שיחה היא תמצוץ לי (והיא בתגובה הסתכלה עליי ולא הוציאה מילה), סיפרתי לה על עישון סמים והיא לא העבירה את זה לגורמים המתאימים (למרות שהיא היתה חייבת), ועל דברים נוספים אחרים שהיא היתה מחויבת לדווח ולא עשתה את זה.
אני חושב שזה קרה בגלל שנוצר איזשהו קשר ריגשי בינינו, לפעמים הייתי מספר לה דברים ופתאום הייתי רואה את עיניה מתמלאות דמעות או את המבט שלה משדר "אני כל כך מבינה אותך, אני יודעת שהמציאות היא כזאת, הלוואי שהייתי יכולה לעשות משהו כדי לעזור" , אבל היא אף פעם לא אמרה את זה.
איתה לא היה סיכוי לעשות אנליזה גם כי לא הייתי מאורגן על עצמי כמו שאני היום וגם כי היו לי כל כך הרבה דברים לפרוק איתה שבקושי נשאר זמן למשהו אחר.
אחרי כמה חודשים היא הציעה שאני יבוא פעמיים בשבוע, אחרי זמן מה היא רצתה לפגוש את ההורים שלי ("יש לך הורים מקסימים.."), ואחרי זמן קצר היא שלחה אותי למבדקים פסיכיאטריים בתל השומר, שם עשו לי מבחני רורשך ומבחן 300 (גנבתי את המבחן, אם מישהו רוצה לקנות) ועוד כל מיני שטויות פסיכולוגיות כאלה של השלמת משפטים ולכתוב סיפור על תמונה (דומה למה שעושים במבדקי קצונה רק הרבה יותר רחב ואישי).
אחרי כל המבחנים היתה שיחה עם פסיכיאטר, ואז היא הודיעה לי:
הגיעו תוצאות הבדיקה, יש כאן דברים מאוד חמורים, אחת המסקנות היא שאתה מסוכן לעצמך ולסביבה, וככזה אתה לא יכול לשאת נשק, וחייל שלא יכול לשאת נשק לא יכול לשרת בצה"ל. כל טוב.
הפרידה לא היתה כל כך קרירה, גם לא קיבלתי את זה בקלות, לא רציתי לצאת. סיפרתי לה שכל מה שאמרתי לה היה שקרים כדי לקבל פטורים (והיא קנתה את זה, אבל בכל זאת היו תוצאות הבדיקה), והברזתי הביתה במקום לנסוע לוועדה שבה אני אמור לחתום. אבל זה כבר היה מאוחר מדי, העיפו אותי מהצבא.
ב. הפסיכולוגית במחלקה הנפשית של עיריית חולון- זקנה ממושקפת ומכוערת שהיא לא ממש עיצבנה אותי, אבל ידעתי שאין סיכוי שהיא תבין משהו, בטח שלא תעזור לי. היא רק היתה יושבת ומהנהנת בראש, היא אפילו לא ניסתה להגיד כלום.
בשלב מסוים הם עברו למבנה קבוצתי, לקחו אנשים עם בעיות מכל מיני סוגים והושיבו אותם ביחד. היה לי קשה להיפתח, אבל כשזה קרה פתאום אנשים התחילו להימשך לחברתי, הבנקאי הלבן הממושקף (שסיפר על אבא מרביץ ומתעלל) שכל הזמן ניסה לדבר ולצחוק איתי לפני הפגישות, הבחורה עם השיער הקצר (מאלה שאני יראה ויגיד לעצמי שאין סיכוי שאני יתחבר לנשים האלה איכשהו) שאמרה לי אחרי הפגישה שאם אני רוצה לדבר בלי החשש שמה שאני אומר יועבר למשטרה, אני מוזמן להתקשר אליה.
וזאת בדיוק הסיבה שהפסקתי לבוא, כשסיפרתי על עבירות שביצעתי הפסיכולוגית השנייה אמרה:
"אולי כדאי לך, לטובתך, להסגיר את עצמך למשטרה". מיד כששמעתי את זה נזכרתי בבעיטה בתחת שקיבלתי מהצבא ודמיינתי איך אני מגיע לשם והשוטרים מחכים לי עם אזיקים פתוחים, זאת היתה הפגישה האחרונה שלי שם.
ג. דן – פסיכולוג בכיר שמשרד הביטחון הקצה לתקופה מסוימת למשפחה שלי אחרי שאחי התאבד. שתי הפגישות הראשונות היו משפחתיות ואחר כך כל אחד בא בנפרד.
פסיכולוג שהרגשתי שזקוק יותר ממני לפסיכולוג, לא הופתעתי לשמוע אותו מספר שהוא סבל מהרבה חצ'קונים כשהוא היה קטן.
ישבתי מולו והתחלתי להוציא את הכול, כבר ידעתי פחות או יותר מה הבעיות שלי ולא היה טעם להסתיר אותן ממנו, אז אמרתי לו במפורש.
הוא ניסה להבין ולנתח אבל הוא לא חידש לי שום דבר.
מה שהוא חידש לי בעיקר זה לספר לי (בערך פעמיים כל פגישה) שהוא חבר באיגוד הסקסולוגים בישראל, ולמרות זאת כשאמרתי לו שטעמתי גם טעם גברים הוא היה בהלם, העיניים שלו נפתחו והתחיל לנזול לו ריר מהפה. במקרה או לא, בפגישה הבאה פתאום אשתו נכנסה והתחילה לפטפט איתי על כל מיני דברים.
לא חזרתי לשם מאז.
ד. פגישה חד פעמית עם פסיכולוג שרופא מומחה הפנה אותי אליו, מישהו די מקצועי שנתן לי עצות טובות והרגשתי, למרות הפגישה הבודדת שהייתי אצלו, שהוא באמת מבין למה אני מתכוון כשסיפרתי על תסכולים כאלה ואחרים.
אבל כל פגישה איתו היתה מאוד יקרה, אני לא זוכר במה עבדתי אז ואם זאת היתה תקופה שהיה לי כסף, אבל לא הרגשתי (ואני לא מרגיש גם היום) שטיפול פסיכולוגי זה משהו שאני רוצה לשלם עליו.
ה. הטיפול העירוני של עיריית תל אביב (באיכילוב) – זה התחיל בסחבת בירוקראטית ומעצבנת של כמה חודשים, שאחריה בגלל איזה פאשלה או אי הבנה שמו אותי בקבוצה של חרדה חברתית, למרות שהעדפתי טיפול אישי.
ישבו שם אנשים מכל הסוגים ומכל הגילאים וסיפרו על החרדות החברתיות שלהם. עם חלק מהדברים הזדהיתי ועל חלק מהדברים גיחכתי בלב.
בעיקר לא אהבתי לבוא לשם בגלל שלא רציתי להרגיש שאני נמצא ברמה של האנשים האלה, חבורת דפוקים ותימהוניים.
במקביל נרשמתי גם לטיפול אישי וכשהם אמרו שאני חייב לבחור התחלתי בטיפול האישי בלבד.
הפסיכולוגית היתה בחורה צעירה ונחמדה מאוד, אבל לא מסוג האנשים שיבינו אותי. היא בעיקר היתה עסוקה בלרשום כל מה שאני אומר ולנסות להגיד דברים חכמים בתגובה.
לא הרגשתי איתה שום 'קליק' אבל הפסקתי לבוא כי בדיוק התחלתי לעבוד אחרי תקופה שלא עבדתי ולא יכולתי להמשיך להגיע כי הפגישות הן בשעות הבוקר.
הייתי בהלם כשפעם אחת הם חיפשו אותי כדי להגיד לי משהו על דחיית אחת הפגישות והתקשרו לבית של ההורים שלי, וגם אמרו להם שזה מהמחלקה הנפשית של איכילוב.... אני מעולם לא רשמתי את המספר בניירות שלהם והם כנראה הגיעו אליו דרך נתונים שמתעדכנים אצלם ממשרד הפנים.
אז הייתי צריך לעמוד מול אימא שלי ולהסביר לה מה פתאום הם חיפשו אותי... (כמה אנשים שם חטפו צעקות על זה).
זהו, עברתי את כל אלה ועדיין נשארתי הפסיכולוג הכי טוב (או הכי מזיק) של עצמי. אולי בעתיד אני יחליט שאני רוצה לשלם על זה וילך למישהו מקצועי שיעזור לי, בינתיים אני ינסה להמשיך את דרכו של פרויד ולבצע את הניתוח שלי במו ידיי, מה שמביא אותי לחלק הראשון של השאלה – למה אני עושה את זה?
עברו 10 דקות של משיכת זמן מכתיבת המשפט האחרון (אני ממש נאבק בעצמי כדי לא לעבור לפורנו), אני מקווה שזה לא מעיד על הבאות.
קראתי לפני זמן מה ראיון עם זמרת חמודה בשם חן קליין, היא אמרה שהיא מעדיפה להביט מהצד על כל העולם החברתי שלידה מאשר להשתתף בו, ואני שאלתי את עצמי האם זה גם המצב שלי.
האם זה שאני כל הזמן עומד מהצד ובוחן אנשים, שפת גוף וטון דיבור, זה בגלל שככה אני מעדיף שזה יהיה או בגלל שאני גם ככה דחוי ומרגיש לא רצוי בשום מקום אז זה הדבר היחיד שנשאר לי לעשות?
כשאני מדבר עם אנשים, בלי לשים לב, אני מוצא את עצמי עסוק בלבחון אותם מכל בחינה אפשרית, במקום לנסות ולתקשר בצורה 'נורמלית', כזו שאולי תוביל לקשר חברתי איתם (דבר שאולי מלחיץ אנשים מסוימים וגורם להם להירתע ממני).
מאוד מסקרן אותי לשים לב לניואנסים קטנים של:
- למה הוא בחר להתחיל את המשפט עם המילה הזאת ולא עם מילה אחרת?
- למה היא זזה בדיוק כשקרה הדבר הזה ולא שנייה לפני, ומה זה מעיד עליה?
אני מסתכל על הכול ובונה לי תבניות בראש, תבניות של :
-אנשים שנראים ככה מדברים בצורה כזאת.
-אנשים שמדברים בצורה כזאת יגיבו בצורה מסוימת לדברים הבאים.
-אנשים שהולכים בצורה מסוימת גם יתנהגו לפי כללי ההתנהגות המתאימים להליכה.
אלו, נראה לי, דברים שנבנים אוטומטית (חלקם נטמעים מהבית) במוחו של כל אחד. זה מה שגורם לכל אדם להגיב בצורה מסוימת כשהוא רואה מישהו אחד (שהוא לא מכיר), ובצורה אחרת לאדם אחר.
אבל אצלי, כך נראה, הדבר הפך לאובססיביות, זה הדבר היחיד שמעניין אותי כשאני נמצא בחברת בני אדם. אני לא מנסה לפתח קשרים, לא מנסה לזהות אנשים שדומים לי או שאני יסתדר איתם, רק בוחן בשקט את כולם ללא הפסקה.
וכיאה למנהג אובססיבי, הוא גם מונהג לבפנים. בצורה בלתי נשלטת אני כל הזמן בוחן את עצמי - למה הגבתי כפי שהגבתי לאדם מסוים, ולמה חייכתי דווקא כשבחורה מסוימת דיברה איתי?
כשאני מזהה דפוס פעולה, אני מנסה מיד לשבור אותו, אני מאוד לא אוהב את המחשבה שאני כבול באיזשהו סוג של שלשלאות.
יש שלשלאות מוצדקות, של אנשים מסוג מסוים שאני מרגיש איתו נוח ומן הסתם כשאני יתקשר איתם אני יחייך ויהיה פתוח יותר, ויש שלשלאות בלתי מוצדקות, אלה שכובלות את חיינו, שלשלאות של – כשאני נמצא באיזור מגורים מסוים זה אומר שכל האנשים כאן הם כאלה, וכשאני רואה אנשים מצבע מסוים זה אומר שהם כאלה.
רוב הזמן, קשה לי להגדיר את עצמי כאדם מאושר. אני גם לא בדיכאון, אבל בטח לא מאושר, מין מצב ביניים סתמי כזה.
רוב הזמן אני לבד (לסיבות לזה בטח נגיע כבר בתחילת האנליזה), והאדם היחיד שיש לי לבחון ולחפור בראש שלו זה אני.
אני מנסה להבחין למה חלקים ממני הם כמו שהם בגלל הסביבה שבה גדלתי, איזה חלקים ירשתי מההורים, ואיזה חלקים התפתחו בי בלי קשר לשני הגורמים האלה, תכונות גנטיות/חברתיות שנמצאות בי בצירוף מקרים ארעי.
אני מנסה לבדוק למה אני מתנהג כפי שאני מתנהג, מה הביא את המצב החברתי שלי להיות כפי שהוא, כמה מתוך זה אשמתי, ועד מתי אני יוכל להגיד: "טוב ההורים שלי אשמים, הם כאלה וזה עבר אליי".
אני צריך לבדוק מי אני בדיוק, מאיזה חומר אני עשוי, ולמה, למרות נתוני פתיחה חברתיים בכלל לא רעים, אני כמעט תמיד לבד ובקושי מסוגל להעלות חיוך על השפתיים כשאני עם בני אדם, למה אני יהיה מוכן לעשות סקס כמעט עם כל דבר שזז ובכל זאת לא זכורה לי הפעם האחרונה שנגעתי במישהי/מישהו, למה אני נמשך כל כך לרוצחים סדרתיים, ולמה, הו למה, אני כמעט ולא זוכר את עצמי מאושר?
עד היום ניסיתי לעשות את זה בחלקים חלקים, רסיסי ניתוחים קטנים שעשיתי על סמך אירועים כאלה או אחרים שקרו לי או להורים שלי.
הגיע הזמן לתיאוריה הגדולה והמסכמת, התיאוריה שתענה על השאלה –
מי אתה שחר?
|