דברים שקיבלתי מסבא

מחר בבוקר אני נוסע. כנראה שאני קצת מתרגש כי אני לא נרדם, בדיוק כמו יום לפני הטיול לצמח בכיתה ג.

אם אני לא יחזור משם (זה לא שאני מתכנן להתאבד אבל אני מתכנן לקחת הרבה סמים ולצלול בלילה וכל מיני דברים כאלה ואי אפשר לדעת מה יקרה), כדאי שתדעו כמה דברים:

את הדברים החזקים ביותר לא חשפתי מעולם. לא אמרתי אותם לאף אחד ולא כתבתי בשום מקום. שמרתי אותם עמוק בפנים ונתתי להם לאכול אותי חי.

לא ידעתי לתת ביטוי (כי הרגשתי שהחברה הלבנה מדכאת אותי כל פעם שאני מנסה) לכל האמוציות שבוערות בי, וזה גרם לקשיים רגשיים מאוד קשים.

אני אדם טוב לב (אני אפילו לא רוצה להרוג את הג'וק הקטנטן והנודניק שמרצד על המסך שלי עכשיו).

בוערים בי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לכתוב ואני לא מסוגל, אני לא בטוח ממה אני חושש – מזה שאולי איכשהו יום אחד ההורים שלי יראו את זה (כשאני חי ואני יצטרך להתמודד עם זה), אולי אני ירגיש קצת מגוחך אם אני יכתוב דברי פרידה אבל לא יקרה כלום (זה גרם ליוסי שריד להיראות ממש פתטי), אולי בגלל שאני מרגיש שגם ככה, מלבד אבא שלי ואחותי, לאף אחד באמת לא יהיה אכפת מזה.

יש לי רק מחשבות עצובות עכשיו, אבל אלה לא החיים שלי, לא ככה הייתי רוצה לסכם אותם, זה לא יהיה נכון. היו לי הרבה רגעים של צחוק ואושר, רגעים שהלכו והתמעטו עם הזמן. כמו סלע בשובר גלים, פשוט עמדתי ונתתי לחיים להנחית על פניי מכה אחרי מכה.

עם הזמן הפסקתי לנסות ולהילחם, והמים גילפו עוד ועוד ממני עד שנשארתי לעמוד עם עצבים חשופים, כואב מכל רוח קלה. העיניים הדומעות.

אהבה בבית הקברות.

מה אתה יכול להגיד כשאתה נפרד ממקום שהקיא אותך ממנו?

טוב, אז... להתראות?  הוא רק יסתכל עליך בזלזול ויגחך, אפילו לא יענה.

כבר שנים אין לי בעיות עור ואני מאוד מעריך את זה (חשוב לי שאלילת ההרפס תשמע את זה, אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני מקבל את זה כמובן מאליו).

למה אני כל הזמן חושב מה אנשים יחשבו כשהם יקראו את זה?

זה רק היומן, זה לא הבלוג. וגם אם זה הבלוג, למה אני שם זין?

למה כל כך אכפת לי מה יחשבו עליי וזה מצר כל כך את צעדיי?

איך נוצר חוסר ביטחון כל כך, אבל כל כך ענקי?

אימא ששונאת אותך ואבא שמתבייש בך.

כן, אני יגיד את זה עוד פעם ועוד פעם כי ככה אני מרגיש, הם אשמים בהכל.

הסתובבתי היום בדיזינגוף סנטר לעשות כמה סידורים. הרגשתי טוב (לא יודע מה קרה לי, זה כבר כמה ימים ככה), המוכרים הלבנים התייחסו אליי ממש יפה, הבנות הלבנות שעמדו מאחוריי בתור באמת עמדו מאחוריי, ולא באלכסון במרחק 2 מטר, כמו בד"כ.

מה יקרה בתאילנד? אני יהיה שם חודש. נצלול קצת, נלך למסיבות קצת, ומה עוד?

אני חייב איכשהו לשחרר את כל החרא, אני לא יודע אם הסמים יעשו את זה כמו שאני מקווה או שהם רק יציפו אותי בזה.

אני אמור לשמוח עכשיו, אני יוצא לחופשה. זרקתי עוד אשכנזייה מסריחה מהרצלייה לפני יומיים כי היא לא נתנה לי. למה אני לא פוגש בנות נחמדות כאלה כמו פעם? ליאת עם הציצים הענקיים, יפעת השב"כניקית המוצצת, לירון שיפחת המין הסמרטוטית..

למה אני מתאר אותן בצורה כזאת? בגלל שאימא שלי היא אפס גדול ומסריח, מכשפה חסרת רגש מכוערת ומגעילה.

מכשפה.

טוב, לסיכום, לא כתבתי את מה שחשבתי שאולי אני יכתוב, אני לא מתכוון להתאבד, אם למישהו יש ספקות בקשר לזה, וגם לא נראה לי שאני יעשה משהו שיסכן את חיי בצורה ממשית (בגלל שאחי כבר מת קודם, הוא הרס לי את כל הכיף). מעניין בכל זאת איך יהיה שם.

עד כאן ולילה טוב.