דברים שקיבלתי מסבא

לפעמים אני מעמת את עצמי עם התיאוריות שלי על החברה ואיך שאני רואה אותה, אני תמיד מפסיד.

אני מוצא שהדעות עליהן אני מבסס את ההתמודדות היומיומית שלי עם כל מיני דברים הן צבועות ונובעות מעצלנות כרונית ופחדנות להתמודד עם הדברים הקשים באמת בחיים, הדברים הרגשיים שגורמים לבני אדם להתפתח.

אני לא יפרט על זה כי קשה לי אפילו להתמודד עם זה בכתב, אבל מה שיפה כאן זה שלמרות שאני מודע לזה מחר אני ימשיך להגיד לעצמי את אותם דברים שקריים ומזויפים שאני אומר לעצמי תמיד כדי שאני יוכל להמשיך להסתגר בתוך הקונכייה שלי.

הקונכייה היא מקום מעניין; היא יוצרת רושם של מקום פתוח לכאורה שבו אני יכול לעשות מה שאני רוצה ואין לי שום הגבלות. אני המאסטר של עצמי.

כשאני מסתכל למעלה אני לא רואה שום גבול או תקרה מעליי, תקרת הקונכייה צבועה בשמיים וכוכבים, בדיוק כמו האולפן של טרומן.

היא זזה איתי לכל מקום שאני הולך, ככה שאני אף פעם לא יראה אותה בתנועה, פשטות פיזיקלית.

אבל האמת היא שהיא מקום קטן וצפוף. כל פעם שאני מעז ומושיט את היד הרגשית שלי רחוק מספיק שהיא תצא מהקונכייה אני מרגיש את הקור העז בחוץ ומיד מכניס אותה פנימה. בפנים חמים ונעים, הקירות הבלתי נראים צבועים בכתובות שמסבירות לי תמיד למה אני צריך להישאר בפנים.

ב"בלתי נתפס" היה קטע שבו כתבו על מכונת צילום פספורטים "לך לישון" בכתב בלתי נראה ובן אדם שיצא משם נרדם ליד המכונה. אלה בדיוק קירות הקונכייה – מציגים מצג שווא של חופש מוחלט כשבעצם הם הכלא האישי שלי.

כל פעם שאני רואה קצה אור באחת הפינות אני הולך להציץ החוצה בחשש מהבלתי נודע, המפחיד. הגישה המפוחדת היא זו שגורמת לחיות בחוץ להתנהג בתוקפנות, ואני מיד בורח בחזרה פנימה ואומר לעצמי "באיזה עולם אני חי?"

 הכלא הזה גם מגן עליי. כשמנסים לפגוע בי קירות הקונכייה חזקים מפלדה, אני יכול להתגונן שם כמעט מפני כל דבר. יש חיות שרואות אותי לרגע מחוץ לקונכייה ומנסות להתקרב, לראות מי אני, אבל בגלל שאני מרגיש כל כך חשוף ועירום אני בורח כשאני רק רואה אותן מתקרבות. ויש חיות שרואות קונכיות וישר מחליטות לתקוף אותן כי הן לא נראות תוקפניות, הקונכייה נועדה רק להתגוננות. לפעמים אני שומע פתאום שיניים שמנסות לנגוס בי או אפילו בעיטות פראיות בקירות, כשזה קורה אני יושב בשקט ומחכה שהם ילכו, לפעמים אני יוצא לרגע ומראה שבתוך הקונכייה לא נמצא חילזון. אחרי זה אני חוזר מיד פנימה.

בגלל זה כל כך קשה לי לפגוש שוכני קונכיות אחרים, אנחנו אף פעם לא רואים את שכנינו. לפעמים אני יעבור ליד שוכן קונכייה אחר ואפילו לא ישים לב לקיומו, והמקרים המצערים באמת הם כשאני עובר ליד שוכן קונכייה ושנינו מרגישים את נוכחות האחר אבל אף אחד מאיתנו לא מסוגל ליצור קשר עם השני כי מרוב שהייה בקונכייה אנחנו בקושי יודעים לתקשר, כל החיים רק בהתגוננות.

אולי יבוא היום שבו אני יצא החוצה לאוויר הקר ויתמודד עם הג'ונגל שבחוץ. בהתחלה אני יסתכל לצדדים וירגיש חשוף ובודד, אבל עם הזמן אני יגלה שאני לא לבד, שבעצם אני מוקף בשוכני קונכיות אחרים, יכול להיות אפילו שחלק מהם נתקעו בי בטעות ואני פירשתי את זה כעוד מתקפה של צבוע. את גופי העירום יכסו לאט בגדים נעימים ונוחים, לא עוד קונכייה ענקית שנסחבת איתי לכל מקום כמו צל שאי אפשר להיפטר ממנו.

אולי יבוא היום.

 כל הזמן כשאני בעבודה החדשה אני חושב על הסיטואציה שבה ישבתי מול המנהל בלכאורה ראיון שני שהוא הזמין אותי אליו, בעצם הוא כבר היה בטוח שהוא רוצה אותי. דיברנו על השכר, הוא שאל "כמה אתה רוצה?" , ואני, במקום להגיד 8 ולשמוע מה הוא יגיד, לא רציתי להישמע חמדן ואמרתי 6 ברוטו (בסיס), הוא הסכים מיד. זה היה 2 דקות אחרי שהוא אמר לי שהמניה של החברה בדיוק זינקה והחברה נמצאת במצב מצוין. אני כזה דפוק.

ניסיתי לרמוז לו על זה והוא אמר שיכול להיות שאחרי חודשיים, אם הם יחליטו שאני באמת מתאים להם, זה יקפוץ. בכלל לא בטוח שהם ישאירו אותי.

בניגוד למקומות עבודה אחרים שצריך את התואר "טכנאי" כדי להתקבל אבל בפועל אין בין העבודה לידע באלקטרוניקה הרבה קשר, כאן באמת צריך להבין בזה ולי אין מושג. בינתיים אני מחפה על זה ביכולת משחק, אילתור והרבה תחמנות. נראה כמה זמן זה יחזיק.

התקבלתי לשם אחרי 2 ראיונות עם מנהל המעבדה. לא היה מרכז הערכה ולא הייתי צריך להתענות באף דינמיקה קבוצתית. באחד על אחד אני תותח.

הוא בערך בן 30, יש לו כרס קטנה וקרחת גדולה, מושבניק אשכנזי חובש כיפה, מה שגורם לי להאמין שמבחינה מסוימת הוא רואה את העולם מזווית דומה לשלי.

הוא ישב מולי בראיון הראשון ודיבר כל כך לאט שהתחשק לי לדפוק את הראש בקיר, אבל הסתכלתי עליו כאילו אני מקבל עכשיו את התורה מסיני. דקות ארוכות ישבתי מולו ורק הנהנתי בראש, ואני חושב שזה אפילו גרם לו לדבר יותר ממה שהוא ציפה כי הוא לא רגיל להקשבה כזאת.

יש את האנשים האלה שאף אחד בעולם לא מקשיב להם ואז כשהם נתקלים בי הם פתאום מוציאים את הכול.

הוא לא כזה, הוא בן אדם מאוד חכם ומוכשר אבל לא להרבה אנשים יש את הסבלנות להקשיב למשפט של כמה מילים נמרח על חצי דקה.

בנוסף לזה הוא שם לב לגינונים התנהגותיים שלי שמצאו חן בעיניו, כל מיני שטיקים קטנים שרוצים לרמוז משהו, של עשיית כבוד לדוגמא, דברים שבד"כ רואים בסדרות הבריטיות בערוץ 23.

אז הוא החליט שהוא רוצה אותי בנבחרת המצומצמת שלו ולמרות שכבר שמתי לב שמישהו בצוות כנראה אמר לו שאני לא מבין בזה כלום הוא נלחם עליי וגם הוא יודע שאולי אני יסתדר אחרי שאני ילמד את העבודה.

בינתיים אני יושב לידו ומקשיב להסברים על קבלים, דיודות זנר ודיודות גזר, והעיניים שלי נעצמות. זה לא בגלל עייפות, זה קורה גם אחרי שישנתי 8 שעות (זאת האחת העבודות היחידות שהלכתי לישון מוקדם למענן), יש דברים שהמוח שלך כל כך לא רוצה לשמוע שכל פעם שמדברים על זה אתה

נרדם.

אני יושב לידו וכל שנייה הראש שלי נופל ועולה במהירות, אני חושב שהוא משחק אותה כאילו הוא לא שם לב אבל הוא בטח רואה את זה, זה מוזר שהוא לא אומר כלום. אני מניח שהוא החליט שהוא רוצה אותי ויהי מה.

לפעמים אני יושב לידו וחושב "יכול להיות שהוא כל כך תמים?" אבל אז אני מזכיר לעצמי שהוא מנהל מעבדה בחברת הייטק רצינית. כנראה שגם אצלו, כמו אצלי, התמימות היא משחק.

לפעמים כשאני יושב לידו והפנים שלו תקועות במעגל האלקטרוני אני הופך את הפיהוק שלי לפרצופים מצחיקים, וברגע שאני מרגיש שהוא הולך להסתכל עליי אני מרצין בשנייה ומיד מהנהן בראש כאילו הבנתי כל מילה שהוא

אמר.

.

 בדרך הארוכה בחזרה משם, באוטובוס (אני חושב שאני היחיד בחברה שמגיע באוטובוס), אני חושב על דברים מצחיקים ומחייך ואפילו צוחק לעצמי.

עבודה טובה גורמת לגבר להרגיש שהוא שווה, כבן אדם. אני אפילו כבר לא מוטרד מהאנשים שמפריעים לי ללכת.

זו כמובן עדיין לא הנחלה, זה אפילו רחוק מזה. אני עדיין צריך לפתח תחומים מסוימים בי מבחינה אנושית, דברים שקשורים בעיקר לנשים, אבל עבודה נוחה עם כסף טוב זאת פלטפורמה נוחה להתרכז בדברים אחרים.

אני עדיין נפגש עם נג'יף לפעמים, בממוצע פעם בשבוע. זה כבר מזמן הפסיק להיות יחסי מטפל-מטופל, זה הופך יותר לחברות.

אני אוהב לבוא אליו עם בנות שאני יוצא (אני אומר להן "בואי נקפוץ לחבר שלי", הן טיפה מופתעות כשהן מגלות שהן בבית של פלסטיני בן 42..:-), במיוחד בנות שמספרות על יכולות אנרגטיות וכל מיני כאלה.

הבחורה האחרונה שלקחתי אליו היא זאת שהבהילה אותו, השוטרת. הגז אצלו פיראטי(הלהבה הגדולה דולקת באופן קבוע בשביל היופי) וכבר שנים אף אחד לא יודע מאיפה בדיוק מגיע החשמל לבניין שלו, ואני מביא אליו שוטרת. זה היה מצחיק איך הוא מסתכל עליה במבט חושש ומלא יראה. אם רק הוא היה יודע איזה דפוקה היא.

 ניסיתי לרמוז לו, להרגיע אותו: אמרתי לו, לידה, שזה מוזר, פתאום בא לי להרביץ לה, הוא אפילו פחד לצחוק.

הוא הזמין אותי היום לאיזה כנס של חברת כנסת שדואגת לו, לא היה לי כוח ללכת. הוא אמר שהוא יכיר לי איזה זקנה חרמנית, איזה מפיקה בטלוויזיה או משהו אבל זה לא משך אותי במיוחד, אני ייתקל בזקנה חרמנית בקרוב, כשאני ילך למרפאת השיניים.

יכול להיות שמתחילים להיזרע בי זרעי הפורענות. קוראים לה שירי -