אז הסיפור שלי הוא כזה.
אני דור שלישי לניצול שואה.
עשיתי תואר ראשון דו חוגי והחוג המשני שלי היה לימודי שואה.
(על האקדמיה ותואר ראשון ולימודים בכלל ארחיב בעתיד).
אני כן אגיד שאני גאה בכל ניצולי השואה שחיים במדינה, ושבזכותם קיבלנו את המדינה הזאת והיקרה הזאת שלנו.
באותה הנשימה, יקרים לי כל אותם הגיבורים שאיבדו את חייהם בהגנה ובשמירה על המולדת, ושבלעדיהם לא הייתה לנו את ההגנה הכי טובה בעולם.
זה שבוע לא פשוט, עם קורבנות רבים, כשישה מליון יהודים איבדנו בשואה, וכ-23,645 חיילים ואנשי כוחות הביטחון וההגנה מיום הקמת ובכלל.
קשה לעכל אובדן, קשה להכיל אותו.
כל אדם הוא עולם ומלואו ואני מדברת פה על מספרים שקשה להכיל.
כל אדם שאיבדנו מאז השואה ומלחמות ישראל, מצווים לנו את החיים, את הזיכרון.
הרבה פעמים אני מרגישה אישית שהשואה לא נחשבת בעיניי רבים למשהו משמעותי.
אני מבינה את כל עניין המשמעות של יותר משבעים שנה המלחמה הזאת נגמרה, אבל זאת הייתה מלחמה על זכות היהודים להתקיים.
ואם לא היו ניצלים מהמלחמה, לא הייתה מתקבלת הבקשה שלנו למקום משלנו.
אני לא מבינה את עניין ההפרדה בין שני אבני קיום של המדינה.
האחד הביא את ההכרה בצורך שלנו במדינה, והאחר שומר על קיומה.
ובשילוב של שני ימי האבל הללו אנחנו כאן.
בואו לא נשכח את זה.
כי אם אין את שניהם אין לנו את הדבר שאנחנו כל כך נלחמנו ועוד נלחמים עליו.
המדינה הזו היא חלום של שישה מליון שלא זכו, ושל 23,645 חיילים שמסרו את עצמם למען ביטחונינו והמשך קיומינו.
הייתי שמחה אם לא היו מלחמות בשביל שתיהיה לנו את המדינה שלנו.
הייתי שמחה אילו כל ששת המליונים היו פה, ביחד עם כל אותם חיילים יקרים, ושלא ניהיה צריכים להתאבל-ולא רק בימי הזיכרון אלה במשך כל אותם השנים או החודשים או הימים בלעדיהם.
אני מאחלת לכולנו שלא נצטרך להתמודד עם אבל, או אובדן.
שנזכה רק לחיות עם אהובינו, חיים ארוכים, מלאי שמחות.
ושלא נדע עוד צער!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
