יומנו של מחשב

נכון, הרבה זמן לא פרסמתי, בלי קשר לפוסט שהעלתי השבוע, פשוט עשיתי כל כך הרבה.

היה לי מלא סידורים, ולצערי זה בא על חשבון הבלוג.

כשסוף סוף היה לי רגע, לקחתי את עצמי-ארזתי מזוודה, ויצאתי עם ידיד לחו"ל.

איך דבר כל כך פשוט יכול להסתבך?

תמשיכו לקרוא...

נתחיל מההתחלה:

אומנם הידיד מבוגר ממני בשנה, אבל נתחיל בבעיה הראשונה-הוא לא יודע אף אבל אף שפה חוץ מעיברית.

בחיים שלכם אל תצאו מהארץ לחו"ל בשביל לעשות בייביסיטר לבן אדם שלא יודע אנגלית אלא אם כן אתם בני זוג או שהחברות בינכם באמת חזקה.

לא לוקחים ידיד או ידידה לא משנה מה בלי ששני הצדדים יודעים מינימום של אנגלית.

כל היום מהנחיתה ביעד עד החזרה לארץ זה היה בלתי נסבל!

דבר נוסף לא פחות חשוב:

אם אתם לא בזוגיות, לפי דעתי האישית אין מה לצאת גבר ואישה יחד.

הבן אדם הסתובב לידי בבוקסר כל שניה שהיינו בחדר.

אוקי יש להרגיש כמו בבית ויש לבדוק אם לצד השני נוח עם זה שאתה מסתובב 90% ערום עם מישהו שהוא לא משפחה.

לפחות לשאול אם זה מקובל על הצד השני..

אנחנו לא בזוגיות, כולה מכרים-אז ממש לא מתחשק לי לבוא ולראות אותך בבוקסר, כמו שלא הייתי מסתובבת לידו בלי כלום.

היעד:

אני כבר הייתי ביעד שבחרנו (רומא-איטליה), הייתי בערך שנה לפני בשייט כשבעצם הייתי באיטליה מצפונה ועד דרומה.

בשבילו זאת הייתה הפעם הראשונה, אז כבר הייתה לי תוכנית כדי להראות לו את רוב האתרים היותר תירותיים.

כשתוך כדיי רציתי לשלב גם קצת שופינג בשבילי מכיוון שכבר הייתי באזור.

בואו נגיד שעם כל הכבוד לתוכניות שעשיתי בשבילו, כדי שיראה את מה שאני הצלחתי לראות מהדברים שבתוך רומא עצמה.

זה התחיל טוב, הספקנו בערך שני אתרים כשפה הכל התחיל להתמוסס.

נכנסתי לחנות כדי לקנות בה כמה מוצרים בשבילי, ולאחר מכן הלכנו לאכול, ביום למחרת רציתי להתחיל סיבוב יותר נרחב, אז הוא נזכר שבחנות שהיינו בה יום לפני הוא הריח בושם שהוא ממש חייב לחזור ולקנות, אז הסברתי לו שלא נספיק מלא דברים שהוא אמר לי שהוא רוצה לראות.

מצד אחד הוא התחיל לריב איתי שאני מדברת שטויות ושכן נספיק, מצד שני הוא רצה את הבושם, וחזרה לנושא הוא אמר שמעדיף לוותר על האתרים העיקר הקניות.

בשביל זה לא צריכים חופשה, אפשר להישאר בארץ מקום שהוא מכיר בו את השפה ולא צריך מתווכים.

עכשיו אני תרגמתי בשבילו הכל, לקחתי אותו לאן שרצה, ובסוף מה שאני מקבלת מלבד כל מה שצויין עד פה זה ים של עקיצות וגם על הדרך הוא קילל אותי (לא משהו שאני עומדת לכתוב פה כי זה לא מכבד).

מסקנה, קוראים יקרים, אלא אם אתם גבר ואישה ולא בזוגיות/ קרובי משפחה/ מכירים שנים וממש ממש כמו אחים, תשקלו טוב טוב אם באמת מוכנים להיכנס לדבר כזה.

ובמידה ושניכם מינימום דוברים אנגלית.

אל תיהיו אף פעם הצד השני שלא מבין ושצריך לתרגם בשבילו כי זה מכביד ולא נוח.

כשיוצאים לנופש, המטרה היא לצבור כוחות לתקופה הקרובה ולא להתרוקן ולצאת בתחושה רעה.

אז הסיפור שלי הוא כזה.

אני דור שלישי לניצול שואה.

עשיתי תואר ראשון דו חוגי והחוג המשני שלי היה לימודי שואה.

(על האקדמיה ותואר ראשון ולימודים בכלל ארחיב בעתיד).

אני כן אגיד שאני גאה בכל ניצולי השואה שחיים במדינה, ושבזכותם קיבלנו את המדינה הזאת והיקרה הזאת שלנו.

באותה הנשימה, יקרים לי כל אותם הגיבורים שאיבדו את חייהם בהגנה ובשמירה על המולדת, ושבלעדיהם לא הייתה לנו את ההגנה הכי טובה בעולם.

זה שבוע לא פשוט, עם קורבנות רבים, כשישה מליון יהודים איבדנו בשואה, וכ-23,645 חיילים ואנשי כוחות הביטחון וההגנה מיום הקמת ובכלל.

קשה לעכל אובדן, קשה להכיל אותו.

כל אדם הוא עולם ומלואו ואני מדברת פה על מספרים שקשה להכיל.

כל אדם שאיבדנו מאז השואה ומלחמות ישראל, מצווים לנו את החיים, את הזיכרון.

הרבה פעמים אני מרגישה אישית שהשואה לא נחשבת בעיניי רבים למשהו משמעותי.

אני מבינה את כל עניין המשמעות של יותר משבעים שנה המלחמה הזאת נגמרה, אבל זאת הייתה מלחמה על זכות היהודים להתקיים.

ואם לא היו ניצלים מהמלחמה, לא הייתה מתקבלת הבקשה שלנו למקום משלנו.

אני לא מבינה את עניין ההפרדה בין שני אבני קיום של המדינה.

האחד הביא את ההכרה בצורך שלנו במדינה, והאחר שומר על קיומה.

ובשילוב של שני ימי האבל הללו אנחנו כאן.

בואו לא נשכח את זה.

כי אם אין את שניהם אין לנו את הדבר שאנחנו כל כך נלחמנו ועוד נלחמים עליו.

המדינה הזו היא חלום של שישה מליון שלא זכו, ושל 23,645 חיילים שמסרו את עצמם למען ביטחונינו והמשך קיומינו.

הייתי שמחה אם לא היו מלחמות בשביל שתיהיה לנו את המדינה שלנו.

הייתי שמחה אילו כל ששת המליונים היו פה, ביחד עם כל אותם חיילים יקרים, ושלא ניהיה צריכים להתאבל-ולא רק בימי הזיכרון אלה במשך כל אותם השנים או החודשים או הימים בלעדיהם.

אני מאחלת לכולנו שלא נצטרך להתמודד עם אבל, או אובדן.

שנזכה רק לחיות עם אהובינו, חיים ארוכים, מלאי שמחות.

ושלא נדע עוד צער!