מסתבר שלחזור לכותב בלוג זה יותר קשה ממה שחשבתי -
כל המילים שהיו מסודרות לי בראש כ"כ יפה כשחשבתי על הפוסט, הופכות על הדף לבליל פסקאות
לא ממש קשורות שלא יוצרות יותר מדי היגיון עלילתי למי שלא חי את מה שאני חיה, ולא יוצרות יותר
משי היגיון מחשבתי למי שלא מכיר את החשיבה המעוותת שלי.

חזרתי לאילת ב30/11 לפנות בוקר אחרי 3 ימים בחיפה, שהיו כמו חלום ועליהם אני ארחיב בהמשך.
אחרי שעתיים שינה חזרה במיטה שלי ולא באוטובוס, מכורבלת כמו חיילת בין התיק לחלון, הגעתי
לעבודה וקיבלתי בשורה משמחת: "סימפוני" הם אמרו "השבוע את צמודה לג'ינג'י, מעבירה קורס כוכב 1+2".
מה שאומר שבמקום להוביל קבוצות של צוללים מוסמכים (שחושבים שהם יודעים לצלול) לאותם 4 אתרים
באילת, אני עוזרת למדריך להעביר קורס לצוללים חדשים (שיודעים שהם לא יודעים לצלול) - שפרט
לשבירת השבירת השגרה האדירה, קשה מאוד להתחרות בהרגשת הסיפוק האדירה מלראות אותם מתחת למים,
צוללים, בפעם הראשונה - ולדעת שזו עבודה שלי.
השבירת שגרה הזו באמת שלא יכלה לבוא בתזמון טוב יותר, בעיקר מאחר ובדיוק לפני הנסיעה לחיפה
הסתכתכתי עם 2 קולגות בעבודה (ששנייהם באותה רמת הדרכה זוטרה כמוני) ובגלל שהחורף זו לא
העונה הכי חזקה לצלילה, רוב היום אנחנו מוצאים את עצמינו יושבים במועדון ואוכלים אחד את השני -
ככה שבמקום לשבת איתם ולסבול הקנטות ומשחקי אזו, אני צמודה לקורס, לומדת, מלמדת, אבל בעיקר -
מקבלת זמן לעשות לעצמי סדר בראש - כי הסופ"ש הזה בחיפה עורר אצלי סמפטום "הבן החוזר" חזק מאוד:
"מה אני עושה?" "למה עזבתי את הבית כ"כ מהר?" "למה אילת?"...

הגעתי לראשונה לאילת באמצע אוקטובר ובמשך שבועיים, קצת יותר, גרתי באכסנייה מעופשת ב-47 שקל ללילה,
עם עוד 3 בנים בחדר, שכבר ראיתי מוצבים מרווחים ממנו.
ב-7 לחודש שעבר חתמתי על החוזה לדירה ונכנסתי לגור עם שותפה, שהיא גם חברה מהעבודה, בדירת
3 חדרים קטנה ומדהימה בעיר עצמה.
למי שלא מכיר - מעל איזור התיירות - אילת זו עיר, עם בתים וכאלה, אבל בעיקר בתים - לא הרבה מעבר.
לעבודה התקבלתי בקלות כמעט מעוררת חשד מיד עם סיום הקורס, בכל זאת - אני חברת סגל ההדרכה היחידה
במועדון שהיא אישה - ובנות זה טוב לעסקים, והתחלתי מיד.
די מהר התרגלתי לחיים האזרחיים ומצאתי את עצמי נכנסת לשגרה המתרידה של עבודה-בירה-סמים-עבודה:
ביום אני צוללת, עובדת במועדון ובערב נרקבת עם בירה וסיגריה מול הטלויזיה - לפעמים אם הולכים למישהו
מהמועדון אז מורידים כמה שאכטות, כמה ראשים, כמה פצצות שיכחה - להקל על הריקנות, ואז אני נמרחת על
הספה ומנתקת את הגוף מהראש והזמן פשוט עובר לו לידי.
ניסיתי למצא תעסוקות לערבים, לחזור לתחביבים של לפני הצבא - המוסיקה והתיאטרון, אבל ללמוד פה באס
זה יקר מדי ולחצוצרה, אחרי שלמדתי אצל המורה הכי טוב בארץ בתקופת התיכון, העיר לא מספקת מענה.
אז ניגשתי לתיאטרון המבוגרים של העיר - אבל גם פה הרמה גורמת להצגת סוף יב' שלי להיראות כמו ברודווי.
3 שבועות בערך נשאבתי לשגרה הזו - שתיתי לפחות ליטר בירה ליום, עישנתי קופסא ביום וחצי והורדתי 2-3
ראשים כל ערב - כמעט שכחתי מה השארתי בצפון, ואז הבוס בא בהפתעה: "סימפוני - את מקבלת חמישי, שישי,
שבת חופש".
אבל מה פתאום?! הרי בסופ"שים נמצא הכסף האמיתי - הטיפים, התיירים, הקבוצות הגדולות... and i need the fucking money!
אבל הבוס אמר את שלו - ובלילה של רביעי, כמה שעות אחרי שהתכסחתי עם 2 חברה מהעבודה, עם תיק מלא כביסה
וסימן שאלה גדול מעל הראש - עליתי על אוטובוס לילה לחיפה.

עם ההגעה לחיפה הלכתי להשלים שעות שינה ביום חמישי ב-12:00 בצהריים התחלתי את הסופ"ש החייפאי שלי.
פרט לפגישה עם הפסיכולוגית ועם סבים וסבתות למיניהם, רוב ענייני בסופ"ש הזה נסב סביב המוסיקאי.
את המוסיקאי פגשתי עוד בזמן השירות - הוא הופיע בבית קפה בחיפה עם להקת חלטורות שניגנה ג'אז, גרוב
ורוק ישן ואני רק בהיתי וחשבתי לעצמי "מי זה הגיטריסט?" (למי ששאל את עצמו - כן, זה הוא, עם הגיטרה).
באותו ערב נתתי לו טרפ לדירה שלו בעיר התחתית באילת ובאוטו הדפתי אותו מעלי כשהוא ניסה לנשק אותי.
נשארנו מאז בקשר כמעט במקרה, ויצאנו עוד פעם אחת ממש לפני שעברתי לאילת - גם אז לא חלו התפתחויות.
בחמישי בערב נסעתי איתו להופעה שלו - ושם, מעל חומות העיר העתיקה של עכו - סוף סוף התנשקנו.
אחרי ההופעה הדרך אליו לדירה הייתה קצרה - הרבה דיבורים על מוסיקה, ספרות, קולנוע ואומנות, קפה, סקס, עוד דיבורים
על מוסיקה ואומנות, עוד סקס ולישון.
עזבתי את הדירה בשש וחצי בבוקר בלי להעיר אותו.
בצהרי יום שישי נסענו יחד לכרמל לאיזה חבר שלו מהפקולטה (מוסיקה ותולדות האומנות - למי שתהה) לערב
ג'אם, אוכל, סמים ונוף ליער... גם בסוף זה נסענו אליו - סקס, בדיחות של מוסיקאים, קפה, חביתה ובערב להצגה,
חזרה אליו, קצת התכרבלות מול הטלויזיה, סקס, לישון - ולמחרת בבוקר הלכתי - לא דיברנו מאז.
לא היה שום דבר רומנטי או קיטשי בבילוי איתו - הכל היה מאוד אפטי, מאוד אנטרסנטי - 2 נרקסיסטים שמבלים יחד,
כל אחד מתעניין בעצמו יותר מבשני, סקס מחושב ומאופק - פנים אל מול פנים ואיברי מין אל מול איברי מין.
ואולי זה מה שכ"כ קסם לי - לא חשבתי עליו בכלל, מה טוב לו, מה הוא רוצה, למה הוא מרוחק ולא מתקרב או
מה הצעד הבא שאני צריכה לעשות - חשבתי על עצמי - מה אני רוצה כרגע - וגיליתי, באופן לא קונבנציאונלי בכלל,
שאני פשוט רוצה לא לחשוב - שאני רוצה שהוא יחליט מה עושים ומתי וכמה ולמה ואיך ושאני פשוט אזרום - וזה מה
שקרה.
בשבת פגשתי את החברים שלי, אלה שעזבתי והשארתי בחיפה אבל בכל זאת נשארים חברים - אכלתי צהריים
עם אוגי, ובערב שתיתי קפה עם החברה הכי טובה - שעה וחצי לפני שעליתי על אוטובוס חצות לאילת וחזרתי לדירה.

אני לא בטוחה אם הצלחתי להעביר כמה מדהים היה הביקור הזה בבית -
ההתחברות מחדש לאומנות, שהיוותה צד כ"כ חשוב בחיים שלי לפני הצבא וכאן באילת לא באה לידי ביטוי,
המוסיקאי ומערבולת הרגשות האפטיים (כן - יש פה סטירה, אני יודעת, זה כל היופי) שהוא מעורר בי, האהבה האמיתית
מהחברים והביטחון שהם מעניקים לי שלא משנה איפה אני גרה וכמה אנחנו מתראים או לא מתראים, ומעל הכל -
החורף, העונה האהובה עלי בעיר האהובה עלי - הרי אין דבר יפה יותר מחיפה בחורף... מעיל, צעיף וערפל שיורד
על פסגת הכרמל.

הייתי כותבת עוד ועוד, אבל כבר יצא עמוס מדי ואני גם נרדמת על המקלדת -
אז אני אסיים פה להיום, ואמשיך פעם הבא...
סוג של המשך יבוא :)