עוד שבוע חלף.
אפשר לאמר שהמשפט הזה די ממצה את ההרגשה שלי בתקופה האחרונה - שום דבר מרגש לא קורה לי בחיים, אף אדם מרגש לא סוחף
ומפיל אותי מהרגליים פתאום, שום דבר לא מפתיע או מעורר עניין.
אני קמה בבוקר, הולכת לעבודה, חוזרת בערב, יוצאת להליכה עם המנומשת, משם או הולכת לישון או יוצאת לשתות בירה... וככה כל יום,
בגלל הענף, אז אין חופשות כמעט, ובטח שלא שבתות או חגים - והאמת שבשבוע הבא לא מתוכנן לי בכלל חופש, מה שאומר שמאז יום שני
אני עובדת רצוף עד שבת הבאה לפחות... שזה הרבה כסף טוב, חנוכה וזה, אבל קריעת תחת רצינית.
רבתי השבוע עם השותפה - לא שזה לא היה צפוי, לא הכל יכול להישאר פרפרים ופרחים כשגרים יחד, ותאכלס שתיינו די טיפוסים בעייתיים,
אז היה פיצוץ, שעה וחצי של סצינות נשיות ומאז רגיעה - שקצת מזכירה את הרגיעה בעזה - לא מדברים על זה, ומדי פעם זורקים איזה פצצה,
ניסיתי להושיב אותה לשיחה - אבל היא לא מוכנה, נקווה שבינתיים ישאר שקט.

יש לי הכנסה צדדית - אני מחלקת פלאיירים למועדון צלילה בטיילת, וגם אתמול בערב עשיתי את זה, זה כסף טוב, אבל עבודה משביזה,
(מהקוראים הוותיקים שאולי זוכרים שהייתי מחלקת פלאיירים גם בתיכון).
עומדים איזה 3 שעות בטיילת בתקווה שאנשים יסכימו לקחת ממך איזה פיסת נייר מסכנה שאתה לא באמת רוצה לתת להם, אבל אתה חייב
ולקבל מהם כ"כ הרבה שנאה ורוע - אנשים זורקים הערות מרושעות, מתעלמים, צועקים עלי, ואני רק מנסה להתפרנס

קשה קצת לדעת לתאר את מה שאני מרגישה - אני מרגישה סתם... באמת סתם... אני לא מוצאת שום דבר מעניין במיוחד שעובר עלי לחשוב

עליו או לכתוב עליו, וכל הסתם הזה עושה אותי מלנכולית - אני צריכה ריגוש או משהו מעניין שיקרה לי בחיים ואין.
רוב מדריכים הצלילה באילת חיים בשגרה של ריקבון - עבודה ביום וסמים בלילה, וגם כשהם יושבים בערב, הם לא מריצים צחוקים או משהו,
הם מעשנים ונרקבים על הספה ובוההים בלי לאמר מילה - אני לא כזו.
אני פעלתנית מדי, אבל באילת אין כלום - לא פלא שכל האילתים המקוריים יודעים לשחק שח-מט, פשוט אין להם תעסוקה אחרת