אני שוכבת על הים,

לגופי רק חליפת ניאופרן ומשקולות,

על הפנים מסיכה ואליה מחובר שנורקל,

על הרגליים סנפירים.

אני שוכבת על הבטן, הפנים בתוך המים,

מתחתי נפרש הכחול המוחלט - דבר לא נראה באופק.

אני נושמת לאט,

קודם מהבטן, אל החזה והחוצה,

תנועת הגלים מעלה ומורידה אותי,

אני נרגעת.

באחת לוקחת נשימה עמוקה וצוללת למטה.

מהמעמקים היא מתחילה להופיע -

ספינת הטילים האדירה,

במלא הדרה, מכוסה אלמוגים ושלל דגים,

בועות צוללי המיכלים מתחתי מדגדגות את גופי דרך החליפה,

הראש מוביל את הדרך למטה,

הרגליים עובדות בכל הכוח,

המים מקיפים אותי מכל עבר,

דממה.

שלווה.

קול נשימה לא נשמע,

קול רוח לא נשמע,

קול גלים לא נשמע,

רק אני והים.

אני מגיעה אל גשר הפיקוד - מסתובבת קצת בינות האלמוגים,

הגוף רוצה להמשיך לנשום - אין טעם לדחות עוד את רפלקת הנשימה.

אני עולה, פני הים מתקרבים והכחול מתבהר,

הגוף מתחיל לזעוק לאוויר - אבל יש עוד 10 מ' לעבור,

הגוף נע כיחידה גלית אחת,

ידיים לפנים, אחריהן ראש, גב, רגליים וסנפירים.

בהגיעי לפני הים, הראש מפלח את הגלים מלמטה,

אני נושמת.

זכיתי באוויר.