ותנו לי לפתוח את פוסט ההגיגים הזה (ממזמן לא היה אחד כזה) בהצהרה נוקבת:

לא! אני לא בולעת את כל החרטא הזה של "אנחנו מתוסבכים ומסובכים",

לא משכנעים אותי כל האנשים שעסוקים בלהוכיח כמה שהם מורכבים ומתוסבכים עם עצמם,

מלאי קונפליקטים פנימיים ובעיות רגשיות.

איפשהו בשנות ה90 נבנה לו דור שמפחד מעצמו, מפחד ממחוייבות, מפחד מלקחת אחריות,

מפחד מלהתבגר... בקיצור - דור של אגואיסטים, נקרסיסטים מרוכזים בעצמם.

אז הם התחילו לנסוע להודו, ולמזרח, לשכור דירות מצ'וקמקות בדרום ת"א ולהעסיק את מוחם

בשאלה המהותית: "מי אני ומה אני?" במקום ללכת ולמצא תשובות.

הדור הזה הלך והתפתח, וכמו פוקימון מרושע - רק גדל וגדל למיימדים מפלצתיים של אנשים שכל

מעוויהם בחיים זה לשבת על התחת ולפחד להתקדם תחת התירוץ המקובל: "אני מחפש את עצמי".

אז יבואו יפי הנפש וישאלו אותי: "ילדה קטנה ונבובת מח, מה רע בחיפוש אחר האמת הפנימית?",

ואני אענה - אין שום דבר רע בקצת חיפוש אחר כיוון לילד בן 21 שהרגע יצא מהצבא והעולם עומד מולו

פרוש ומלא צמתים, אבל ראבאק - בגיל 35?! 40?!

זו כבר פחדנות לשמה.

אז האנשים הללו מפחדים ממערכות יחסים - עסוקים בלבנות חיים עצמאיים עד גיל 36 ואז מתפלאים

שהם מתגרשים תוך שנתיים ברגע שמישהו נכנס למסגרת הלבד הבנוייה הייטב שלהם.

האנשים הללו לעולם לא שלמים על עצמם - הם מונעים מעצמם רגשות ומעוויים מתוך מחשבות עמוקות

מדי שמקורן בצורך להוכיח לעצמך שאתה מתוסבך, רק כדי שתוכל להמשיך במסע החיפוש העצמי שלך.

הם מסתכלים מתוך הסלון הבורגני הבודד שלהם על אלו שכן זורמים עם החיים שלהם ולא עוצרים מתוך

חיפוש אחר תסבוך ומסכנות ואומרים שהם "מפסידים את החיים האמיתיים" כדי לפצות על הרייקנות של עצמם.

הכל חלק ממסע חיפוש עצמי אחרי החיפוש העצמי:

אנשים מסרבים להכיר בעובדה שהכל הרבה יותר פשוט ממה שהוא נראה ושאם הם יפסיקו "לחפש את עצמם"

ורק יסתכלו במראה - הם יראו בבועה משונה:

את עצמם!

אוהבים משהו - לכו עליו!

אוהבים מישהו - תשיגו אותו, תאמרו לו!

שונאים משהו - תתנתקו ממנו!

מתעניינים במשהו - לכו תלמדו אותו, מקסימום תעשו הסבה מקצועית במשבר גיל ה40!

רק בחייאת - תפסיקו לחפש את עצמכם:

אתם פה...