אני יושבת על החלון ומעשנת סיגריה.

מתחת לחלון רחוב סוען, קלאסי לגוש דן.

המולת אנשים ושאון מכוניות, פה ושם טוסטוס תועה.

לא עבדתי היום, לא במים לפחות,

דלקת באוזן, אסור לצלול - אז עשיתי מנהלות.

סוף סוף העיר הגדולה!

אני חושבת לי על מה שהיה לפני 8 שנים,

כשרציתי כ"כ לעבור למרכז, שכל הוויתי התרכזה סביב זה שיום אחד אני אגור פה.

אני נזכרת בגיל 14, ילדה קטנה נוסעת לת"א פעם בשבוע לשיעור חצוצרה,

לבושה בגדים שחורים, בשנים הראשונות זרוקים, בהמשך מהודרים, שיער אדום, סגול, שחור,

קעקועים חדשים מוסתרים מתחת לבגדים, קולר ניטים על הצוואר וטבעות מוגזמות

על הידיים - אח! היו ימים :)

אחרי השיעור פוגשת ידיד או שניים, יושבים בדיזינגוף סנטר ומעשנים סיגריה של 

"מאחורי הגב של ההורים",  מנסה לחלוב את הווית החיים המרכזניקים עד תום.

כמה חיכיתי לאותם הימים בשבוע.

בחופשים הייתי נוסת למרכז כמעט באובססיביות, מפנטזת על דירה במרכז, טוסטוס

ועבודה חלומית.

והנה אני...

עבודה חלומית, דירה במרכז, טוסטוס, אפילו כלב.

מה השתנה ומה התגשם?

החלום אותו חלום,

אבל אני - אני אחרת...