כמעט שלוש שנים שאני כותבת בלוג.

לקח לי הרבה זמן להבשיל עם הרעיון שזהו - אני וישראבלוג כבר לא משדרים על אותו גל. לא שלפתע אני מפתחת משהו נגד בלוגים - חס וחסה! זה פשוט שאני כבר לא מרגישה את הצורך.

אין את הכיף שבלראות אם הקבועים עדכנו, אין את הקטע של לחשוב על כל דבר איך הוא יהפוך לפוסט ואין את הכיף שבלפרסם אחד עם יותר או פחות תגובות.

עברתי פה די הרבה האמת: כיתה יא', חבר, פרידה, בגרויות, חבר חדש (בלוגר), כיתה יב', רישיון נהיגה, עוד בגרויות, טיול לאוסטרליה שבסופו פרידה כואבת, תחילת התכתובות עם הצבא וגיוס, טירונות, חבר חדש, תעסוקה מבצעית, קורס מ"כים, מלחמה (בחיפה ובעזה)... ובעיקר התבגרות. הרבה התבגרות.

התחלתי לכתוב בגיל 16 בכיתה יא, ואני מסיימת היום, יריקה לפני 19 אחרי שנה בצבא... לא כזה הרבה זמן, אך בהחלט תקופה רבת תהפוכות והתרחשויות.

אז זו אני...

השארתי רק את הפוסט הראשון - בשביל הנוסטלגיה.

אולי מתישהו אשוב, אולי לא.

היו שלום ותודה על הדגים....

סימפוני של החיים